הבאנו למעלה את דברי הראשונים, שעסק בהם מו"ר הגאון רבי ברוך ויסבקר זצ"ל בעניין מצוות מורא בשבת. וכן אמרו בגמ', שמש בשבת צדקה לעניים, שנאמר, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא. וברש"י, יראי שמי – שומרי שבת. ובהקדמת תיקוני זוהר ובספר חסידים, רמזו במילת בראשית, נוטריקון – ירא שבת. ויש לעיין בכל זה, הרי לכאורה שבת היא זמן של
שנו חכמים במשנתם להתיר להפסיק באמצע קריאת שמע וברכותיה מפני הכבוד והיראה. ואיפליגו תנאי בגדרי ההפסק המותרים ופרטיו, וגם בסוגיית הגמ' הרחיבו בזה. ומעצם הדין הזה אנו למדים שלולי הטעמים החשובים של מפני הכבוד והיראה, אסור בהחלט להפסיק בדיבור באמצע ק"ש. ויל"ע בסיבת איסור ההפסק הזה, האם הוא מפני שק"ש כולה היא יחידה אחת, ואסור לחלקה לשני חלקים, אם לא
אמרו בגמ', יכול יתיירא אדם ממקדש, תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו, נאמרה שמירה בשבת ונאמר מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת, לא משבת אתה מתיירא, אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמור במקדש, לא ממקדש אתה מתיירא, אלא ממי שהזהיר על המקדש. וברש"י, לא משבת אתה מתיירא – דלא כתיב ביה מורא. המשמעות הפשוטה בדברי הגמ' על
הבאנו למעלה את דברי הרמב"ם, המורים באופן פשוט שכל שלוש הפרשיות הן בכלל מצוות קריאת שמע מן התורה. פעמיים בכל יום, קוראין ק"ש בערב ובבוקר: שנאמר, ובשכבך ובקומך, בשעה שדרך בני אדם שוכבין, וזה הוא לילה. ובשעה שדרך בני אדם עומדין, וזה הוא יום. ומה הוא קורא? שלוש פרשיות אלו והן: שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. ובהמשך חזר וכתב, וקריאת
אמרו בגמ', בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב, לחם משנה. חייבו חכמים לבצוע בסעודות שבת על לחם משנה, כמו שמצאנו במן שביום השישי מצאו ישראל לחם משנה, האחד ליום שישי והשני לשבת. ומשמעות הדברים, שכדי לזכור את ההנהגה האלוקית המיוחדת, שנהגה במדבר, לכבד את השבת ולדאוג לסעודת שבת מיום שישי, תקנו חכמים להעמיד בסעודת שבת לחם משנה. ובאופן
הבאנו למעלה את דברי הגמ', כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח ומדינה של גיהינום וממלחמת גוג ומגוג. וביארנו שהתיקון הסופי של העולם כולל בתוכו שלוש שלמויות, שלמות האדם הפרטי, שלמות עם ישראל, ושלמות החברה האנושית כולה. לשלש השלמויות הללו יש שלוש התנגדויות בעולם, לשלמות האדם הפרטי מתנגדים חטאי האדם, ודין הגיהינום בא למחוק ולתקן את
קיי"ל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, ולמעלה עסקנו במקור הדין הזה בדרשות הפסוקים. ומבואר במתני, שנשים פטורות מקריאת שמע, ונתבאר בגמ' שהוא מפני שזו מ"ע שהז"ג. הבנת העניין היא לכאורה פשוטה, שהרי חייבים בק"ש רק בזמן שכיבה ובזמן קימה, וממילא היא מצות עשה שהזמן גרמא. אמנם עדיין יש לי בזה קושי, שיש להציגו בשתי דרכים. חדא, הנה מצוות הקרבת
