ספר במדבר עסוק, לכאורה, בתולדות ישראל במדבר. ספר שמות מתאר את יצירתו של עם ישראל, כעם שבא בברית עם הקב"ה, והשכינה שורה בתוכו, והוא מסתיים בענן ה' השוכן באוהל מועד. ספר במדבר מתחיל בסדרי מחנה ישראל במדבר, ובסדרי ההנהגה עם המשכן וכליו. משם והלאה מסופרים כל אירועי המסעות, עד הכיבושים שלפני מעבר הירדן, ובסיומו עומדים ישראל לפני הכניסה בפועל אל ארץ כנען, היא מגמת כל המסעות.
בפועל, מסעם של ישראל במדבר היה רצוף כישלונות, וספר במדבר מספר עליהם בזה אחר זה, כשהחריף שבהם הוא חטא המרגלים, שמשה מתאר אותו במילים שקשה מאד להבינם, ותרגנו באהליכם, ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים, לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו. חוסר האמון של עם ישראל בה' היה קיצוני עד מאד. בעקבות העוון הזה, נגזר על בני הדור ההוא, להישאר במדבר, ולא להגיע בעצמם אל הארץ המובטחת. רק בניהם, הדור הבא, זכה להיות מבאי הארץ. באופן הזה כל הכישלונות של ישראל במדבר, הופכים להיות כישלון אחד גדול, כדברי ה', כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר, וינסו אותי זה עשר פעמים, ולא שמעו בקולי. גם דוד המלך בתהילים, מסכם את שנות המדבר במשפטים קשים: ארבעים שנה אקוט בדור, ואומר עם תועי לבב הם, והם לא ידעו דרכי. אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי. הספר המספר את תולדות ישראל במדבר, מספר סיפור כואב, כישלון של העם, שלא השכילו נפלאותיו של ה', וכישלון של הקשר בין הקב"ה לישראל, שהוא המטרה של הסיפור.
אלא, שמעבר לסיפור הזה, שהוא בוודאי נכון ואמיתי, נראה שספר במדבר מכיל גם סיפור נוסף. סיפור שמראה שהכישלונות האנושיים המופיעים בדרכם של ישראל, אין בהם כדי לבטל את התכנית ואת המגמה, ובסופו של דבר הקו ממשיך ומגיע אל גבולות הארץ הנושבת, ואל הארץ שה' אומר עליה, אשר אני שוכן בתוכה.
יש להצלחה הזו, למרות כל הכישלונות שהיא עוברת דרכם, שני מקורות עיקריים. המקור האחד הוא רצונו החזק של ה' לקדם את תכנית ההטבה שלו לישראל ולעולם, כפי שאומר משה, בתפילתו לאחר חטא המרגלים. ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת. שמשמעותו, שהקב"ה יפעיל את כוחו הגדול, ואת שליטתו על המציאות, כדי להוביל אותה אל התכלית, כפי שהוא ית' רוצה אותה. הרמח"ל מנסח זאת במילים, (הקב"ה) מחזיר כל רעה לטובה ומביא בריותיו לרצונו.
המהלך הזה נשען גם על נקודת טוב שבנשמת ישראל, שיש בה כדי להמשיך את הדרך גם כשהחיצוניות האנושית טועה ונוטה מהדרך הטובה. הנביא ירמיהו, מדבר על אותן ארבעים שנה, ומציג צד אחר שלהם. הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר, כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. אין צורך לומר שירמיהו ודוד המלך אינם חולקים זה על זה, בתיאור דמותם של דור המדבר, אלא יש כאן שני צדדים אמיתיים, שרק משניהם יחדיו אפשר להשיג את המציאות בשלימותה. בוודאי שהפגמים שנפלו בהתנהגותם של ישראל היו אמיתיים, ומידת הדין תבעה עליהם בצדק עונש. מאידך, מאחורי הכישלונות והחטאים, מתחת לחוסר האמון הנורא שישראל התייחסו בו לה', מסתתרת אהבה תמימה ואמון עמוק. אין בה די, כמובן, כדי לשכנע את הדין, אבל הרחמים העליונים הם שיכולים להגביר את החסד על הדין, ולבנות מהמעשים הקטועים והחסרים של האדם את הקו השלם המוביל אל התכלית, כשהיא מצרפת את עומק הלב עם חלקי המעשים הנכונים. הטיעון המכריע, שהביא להסכמת ה' להתפייס אחרי חטא המרגלים, היה: סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה. כאשר נשען משה בבקשתו על מידת הרחמים, ועל מנהגו של ה' לסלוח להם, נענה ה', סלחתי כדבריך.
העיקרון העולה מכאן הוא בבחינת תפיסה כללית של המציאות כולה. בני אדם הם יצורים מורכבים, והשלימות רחוקה מהם וממעשיהם. אם מנסים להעמיד את המציאות על שלימות המעשים שלנו, אין לדבר הזה סיכוי. את הסליחות שלפני ר"ה אנו פותחים במילים, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך. מאידך גיסא, רצונו הטוב של ה', מידת רחמיו, ועומק ליבנו הנאמן לה', דיים כדי לאסוף את חלקי ופירורי השלימות, ולצרף מהם בניין שלם של תיקון עולם. כך אמר ישעיהו הנביא בשם ה', לסריסים, שגם הם חשים שמעשיהם אינם מצטרפים לבניין של קיימא, ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אתן לו, אשר לא יכרת.
מקורות:
דברים א' כ"ז, במדבר י"ד כ"ב, תהילים צ"ה י"ג-י"ד, במדבר י"ד י"ז וי"ט-כ"א, כללות האילן לרמח"ל פ"א א', ירמיהו ב' ב', ישעיהו נ"ו ה'.
