אמרו במשנה, ביו"ט הראשון של חג קורין בפרשת המועדות של תורת כהנים. ביו"ט ראשון של סוכות קוראים בתורה בפרשת המועדות שבפרשת אמור. הטעם בקריאה זו הוא ברור, שהרי פרשה זו היא היחידה בתורה העסוקה בכל המועדות כולם. אנו קוראים קריאה זו גם ביום השני של חג הפסח. בשני הזמנים אנו פותחים את הקריאה בפרשת שור או כשב או עז, הכתובה בתורה לפני פרשת המועדות. העניין הזה, בפשטות, צריך עיון, שהרי אין קשר לכאורה בין פרשת שור או כשב או עז לפרשת המועדות, ולא מובן מדוע צריכים לקרוא גם פרשה זו ביו"ט.
יתכן שהתשובה על שאלה זו היא טכנית. בארץ ישראל בזמן חז"ל, היו מסיימים את התורה אחת לשלוש שנים, שלא כמנהג בבל, הנהוג גם היום, לסיים את התורה מדי שנה. לפי המנהג הזה, היתה כל פרשה שלנו, מחולקת לשלושה חלקים. ידוע לנו שלפי אותו המנהג, היתה פרשת שור או כשב מצורפת לפרשת המועדות. ואולי, כיון ששתיהן נתפסו במובן מסוים כיחידה אחת, נהגו גם ביו"ט להתחיל מתחילת הפרשה, ולהתחיל משור או כשב. אפשר לומר גם, שכיון שחלק מהותי מקדושת המועדות הוא הקרבת קרבנות, כמו שכתוב בכל אחד מהמועדות והקרבתם אישה לה', לכן יש מן הטעם להוסיף לקריאת התורה את פרשת שור או כשב, העסוקה בדיני קרבנות.
אמנם מידידי הרה"ג רבי מרדכי לנג שליט"א (כיום בשוויץ) שמעתי טענה נפלאה. פ' שור או כשב מסתיימת באיסור חילול השם ובקדושת ישראל, ככתוב, ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדישכם. וקדושת המועדים שייכת ונוגעת לקדושת ישראל, כמו שחותמים את ברכת קדושת היום, מקדש ישראל והזמנים, ולכן יש מן הטעם להוסיף בקריאה את עניין קדושת ישראל. ויותר מכך, סמוך לחתימת הברכה אנו אומרים, והנחילנו ה' אלוקינו מועדי קדשך, וישמחו בך ישראל מקדשי שמך. הרי ישראל ראויים לקדושת המועדים ולשמחתם מפני שהם מקדשי שמו ית', וזו סיבה נוספת שראוי להוסיף לקריאה את איסור חילול ה' ואת מעלת קדושת שמו בישראל, ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכשנתבונן היטב נמצא שכל פ' שור או כשב עסוקה בהנהגת הקדושה שחייבים ישראל לנהוג בשם ה'. על עבודת אלילים נאמר, והביאו לבוקר זבחיכם, לשלושת ימים מעשרותיכם, ועל זה אמרו, עבודה זרה וותרנית היא, אבל קדושת ה' מחייבת ניהוג זהירות, כבוד וקדושה בעבודה.
ונראה לבאר קצת את עומק הדברים. בתוך דברי התוכחה בפרשת כי תבא, אמרה תורה בסיבת הצרות הגדולות המוזכרות שם, אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה, ליראה את השם הנכבד והנורא, הזה את ה' אלוקיך. הרי שבלשון תורה מצאנו שהיראה מתייחסת לשם שנקרא בו ה', ולא רק לבעל השם. והמשמעות היא שהקב"ה ברא את עולמו באופן שיש בו גילויים שונים של המציאות האלוקית, שתפקידו של אדם לזהותם, ולנהוג בהם כבוד ויראה. האפשרות של בני אדם להשתמש בשמות הקודש, נובעת מכך שיש בחינות כאלה בעולמנו, שאפשר לייחס אותן למקורן אצל בוראם, ולהחיל עליהם את שמות הקודש. זהו התוכן של דרשת רבי עקיבא, על הפסוק את ה' אלוקיך תירא, את לרבות תלמידי חכמים. אלו הם העוסקים בתורה, עד שהפכו להיות גילוי של קדושת ה', וחובת היראה היא לנהוג כבוד בכל הופעה של הקב"ה בעולמנו. מצאנו גם במקרא מפורש את חובת היראה מן המקדש, ככתוב, את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. והכוונה היא, שהשבת והמקדש הם בחינות של התגלות אלוקית בעולמנו, ונובעת מכך החובה לכבד ולהתיירא מהם, וממי שציווה עליהם. בזוהר אמרו, מהו שבת, שמא דקודשא בריך הוא, וכללו של דבר, כדי שהמציאות האלוקית תופיע ותתגלה בעולם, מוכרחים לנהוג בהם כבוד וקדושה כראוי. עד כדי כך שבמצב השלימות של ישראל, למדנו, עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב"ה, שנאמר, כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. והדרשה מיוסדת, לכאורה, על כך שהצדיקים שנוהגים כבוד בה', ראויים להיקרא בשמו, שהרי מציאותם מגלה ומראה את המציאות האלוקית כראוי. ושמא י"ל, שמי שנכלל בהגדרה צדיקים לעתיד לבא, היינו כל ישראל, ככתוב, ועמך כלם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי, מעשה ידי להתפאר. כמובן, אחרי שיתוקן כל מה שצריך תיקון, ולא יישאר בכל אחד מישראל אלא הבחינה הראויה להיקרא צדיקים. לפני התיקון, רק במקום שיש משהו של שלימות, אפשר להשתמש בשם ה'.
ונראה שהשבת ומועדי הקודש, הם בחינה של התגלות ההארה האלוקית בעולמנו, והיא שייכת וראויה לישראל הנוהגים קדושה בשם ה', ולכן ינוחו בשבת וישמחו במועדים ישראל המקדשים שמו. ואם כנים דברינו, נמצא שפ' שור או כשב שייכת לגמרי בעיקר עניינה לפ' המועדות. שהרי מה שיהיה בשלימות לעתיד לבא, נמצא בשבת ובמועדות בבחינת רמז וזכר לעתיד המקווה לישראל, וחובת המועדות היא לנהוג כבוד וקדושה בהתגלות האלוקית ובעבודה לפני ה'.
מקורות:
מגילה ל' ע"ב, ויקרא כ"ב כ"ז ול"ב, רמב"ם פי"ג מהלכות תפילה הל"א, ויקרא כ"ג ח', עמוס ד' ד', ירושלמי עבודה זרה פ"א הל"א, דברים כ"ח נ"ח, שם י' כ', פסחים כ"ב ע"ב, ויקרא י"ט ל' ועיין יבמות ו' ע"א, זוהר ח"ב פ"ח ע"ב, בבא בתרא ע"ה ע"ב, ישעיהו מ"ג ז', שם ס' כ"א.