הרמב"ן, בסופה של שירת האזינו, כותב כמה משפטים על מהותה של השירה. והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו. וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. בשירה זו אנו שומעים את התכנית האלוקית במבט מלמעלה, בעיניו של בורא העולם. עם ישראל נבחר על ידי הקב"ה, זכה בבחירה זו לגדולה עצומה, ולמרות זאת הוא חוטא ועוזב את אלוקיו. על מעשיהם הם ראויים לעונשים חמורים, אשביתה מאנוש זכרם, ובכל זאת ה' לא יעזבם לגמרי, ויחזירם אליו, לא מפני מעלתם וזכותם של ישראל, אלא למען שמו.
וכך מורים פשוטם של פסוקי השירה. אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם. לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת. לאמר, מצד הדין היה ראוי להשמיד את ישראל לגמרי, אלא שהקב"ה 'ירא' שמא הגוי שיצליח להשמיד את ישראל, אם יוכל להם וישחיתם, יתלה הגדולה בו ובאלוהיו, ולא יתלה הגדולה בי (כלשון רש"י). מהטעם הזה יחזור ה', כי ידין ה' עמו, ועל עבדיו יתנחם (ועיין בדברי הרמב"ן בביאור הרעיון הגדול הזה).
ושמעתי מידידי הרב אליהו נחום חזן שליט"א שאלה נכבדה. הנה ידוע שיש שתי צורות יחס בין ה' לישראל, בנים ועבדים. וברור שהקשר של אב ובניו קרוב וחשוב הרבה יותר מהקשר בין אדון לעבדיו. כך אמרו בתפילת ר"ה, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים, רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים, עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו. ואילו בשירת האזינו מצאנו כמה פעמים שמופיע היחס – בנים לחובתם של ישראל, ואילו היחס – עבדים מופיע כסיבה לרחמים עליהם. כך מופיע היחס בנים, שיחת לו לא בניו מומם. צור ילדך תשי. וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. בנים לא אמון בם. ולעומת זאת, כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם. הרנינו גוים עמו ודם עבדיו יקום. הדבר הזה לכאורה תמוה, מדוע התהפכו כאן מערכות היחסים.
ונראה שהיחס בין אב לבניו יש בו שני צדדים. מחד הוא סיבה גדולה לזכות לרחמים, שהרי כן הוא דרך העולם שהאב מרחם על בניו. ומאידך, הוא סיבה לכעס והקפדה גדולים יותר, שהרי התביעה מבנו של אדם לנהוג עימו כראוי, גדולה הרבה יותר מאשר התביעה מאדם זר. ובשירת האזינו מוזכרת האבהות כסיבה לכעס גדול, כדברי הכתוב, הלה' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם, הלוא הוא אביך קונך, הוא עשך ויכוננך. לאמור, איך מלאך ליבך לעשות כן ולעזוב את אביך? מהבחינה הזו, בוודאי העבדות איננה מחייבת כל כך, ויש פחות כעס על עבד המורד, מאשר על בן העוזב את אביו.
ונראה עוד, שהעבדות המוזכרת כאן כסיבה לכך שהקב"ה אינו עוזב את ישראל ואינו משמידם בחטאיהם, איננה סוג של יחס בין ישראל לקב"ה, אלא תיאור והגדרת משמעותם של ישראל בעולם וכלפי האומות. ישראל הם אלה שנושאים את שם ה' בעולם, ורק מהם יוצאת ידיעת ה' ואמונת הייחוד לכל באי עולם. מפני זה, אם חלילה יושמדו ישראל בחטאיהם, יהיה זה חילול ה', והגויים הרשעים יאמרו שעלה בידם לסלק את מאמיני הייחוד ואת אלוקיהם מן העולם.
וכל זה מבואר היטב בשירה עצמה, שהרי השירה מדברת כאן על מצב שבו מצד הדין, ומצד מערכת היחסים עם הקב"ה, ראויים ישראל להשמדה, ח"ו. אלא שאלוקי העולם יודע שבלעדי ישראל לא יהיה מי שיעיד על אמונת הייחוד בעולם, ככתוב, לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת. זו הסיבה שהוא מתנחם על הרעה האמורה לבוא על עבדיו, וזה הטעם שהקב"ה נוקם מצריו את דם עבדיו. וברור הדבר, שעצם העובדה שישראל נקראים בשם ה', וכבודו של מקום תלוי בהם, נובע מעמידתם בברית, אפילו אם ברמה נמוכה.
ונראה עוד, שגם כשמוזכר בתורה בשעת מיתתו של משה שהוא עבד ה', אין הכוונה לתאר את מעלתו של משה, ואת היחס המסוים שבינו לבין אלוקיו, אלא את התפקיד שהיה למשה בעולם, כלפי ישראל. הוא היה האיש שייצג את ה', והביא לעולם את תורתו, ומשמת אין לקב"ה בעולם מי שיכול להעביר את דבריו בנבואה גמורה, ולכן התורה מסתיימת במיתת משה. זוהי גם משמעות הכתוב בספר יהושע, משה עבדי מת, ועתה קום עבר את הירדן הזה. משה היה האיש שהנהיג את ישראל בשליחותי, ומשמת, צריך יהושע להנהיגם, בהתאם לגילוי השכינה שחל עליו.
מקורות:
רמב"ן דברים ל"ב מ', פסוקי שירת האזינו, רש"י דברים ל"ב כ"ז ורמב"ן שם, תפילת מוסף של ר"ה, דברים ל"ד ה', יהושע א' ב'.
