עצתו של יתרו על הקמת מערכת של דיינים בישראל, מופיעה גם בפרשת דברים, בתוך נאם התוכחה של משה רבנו לישראל. יש כמה הבדלים בצורת הסיפור בין מה שלמדנו בפרשת יתרו, לבין האופן שהדברים מסופרים בתוך דברי משה רבנו. הדבר כשלעצמו אינו אמור להפתיע אותנו, משום שהבדל במגמת הסיפור יוצר בהכרח גם שוני בפרטים שכל סיפור מדגיש. בכל אירוע המתרחש בעולם, יש פרטים רבים מאד, וכל מספר בוחר את הפרטים החשובים למגמתו. כך נוהגים בני אדם המספרים סיפור, וכך גם נהג ד' כשבחר לספר סיפורים בתורה, אלא שהשיקולים שלו בבחירת הנתונים המסופרים אינם שיקולים אנושיים, אלא שיקולים אלוקיים. עכ"פ, כשיש בפנינו שתי פרשות בתורה המציגות סיפור אחד, מן הראוי שנעמיד אותן זו כנגד זו, כדי להתבונן בתוכנן ובהבדלים ביניהן.
יתרו אומר למשה, לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבדך. גם בפרשת דברים מופיעה הטענה הזו, כדבריו של משה עצמו. ואומר אליכם בעת ההיא לאמר, לא אוכל לבדי שאת אתכם. הטעם הוא פשוט, לכאורה. בסיפור העובדות המופיע כאן בפרשת יתרו, היתה מגמה לספר לנו על חלקו של יתרו בשינוי שבוצע בנוהלי הדין בישראל. אולי כדי ללמד שיש עצות נכונות, שרק מי שבא מבחוץ יכול לחשוב עליהן, ומן הראוי לשמוע לו. אבל בנאומו של משה, המגמה של משה היא להדגיש את חולשתם וחסרונם של ישראל. לכן מוצג הקושי של משה עצמו לשאת את העול. שם נוספה גם נימת ביקורת על העם, איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם. קושי המשא נבע ממידתם השלילית של ישראל.
יש עוד הבדל בין שתי הפרשות, בעניין התכונות הנדרשות מהדיינים למילוי תפקידם. בעצת יתרו נמנו התכונות, אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע. ואילו משה מתאר אותם, אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם. אם נרצה להקביל את שתי הרשימות, נאמר שאנשי חיל הם בעלי כישרונות המתאימים לתפקיד הדרוש. לא הרי אנשי חיל הנלקחים לצבא, כהרי אנשי חיל המתאימים לדין. אם כן הוא, אנשי חיל הם חכמים ונבונים. ידועים לשבטיכם הוא תואר חסר, שהרי מן הראוי להגדיר, ידועים במה? יתכן שהם ידועים בגבורתם, בחכמתם, או בעשירותם, וככל הנראה הכוונה לידועים במידותיהם הנאצלות, יראי אלוקים, אנשי אמת ושונאי בצע.
מה הטעם שיתרו מונה את המידות הדרושות, ואילו בנאומו של משה המידות מוזכרות ברמז, בביטוי ידועים לשבטיכם? יתכן שהסיבה היא שבפרשת דברים משה מוסיף לפרשה ציוויים מפורשים אודות הזהירות הנדרשת מן הדיינים כדי לדון דין אמת וצדק. שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כקטון כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלוקים הוא. הציווי הזה, שהיה צריך להישמע בתוך נאם התוכחה של משה, מבהיר כבר די הצורך מהי האישיות המתאימה למשפט צדק. גם העיקרון שהמשפט הוא עניין אלוקי, ולא רק ניהול וסידור נכון של חיי החברה והכלכלה, מופיע גם בפרשת יתרו. כשמשה מסביר ליתרו מה מעשיו, כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים. אחד מעקרונות היסוד של התורה הוא, שהמשפט העסוק בממון של האדם או בעניינים אחרים שבין איש לרעהו, איננו עניין של חולין, אלא עניין אלוקי. הקב"ה הוא עושה חסד, משפט וצדקה בארץ, וכדברי המשורר אסף בספר תהילים, אלוקים ניצב בעדת א-ל בקרב אלוהים ישפוט. בית דין המשתדל לעשות משפט צדק ושלום, הוא מקום השראת השכינה.
יש בנותן טעם להזכיר כאן את מדרש חז"ל. כשמשה מספר על הביצוע בפועל, הוא אומר, ואקח את ראשי שבטיכם, אנשים חכמים וידועים, ואתן אותם ראשים עליכם. ועל זה אמרו בגמ', ואילו נבונים לא אשכח. לא נמצאו אנשים נבונים כפי הצורך. אינני סבור שכוונת הדברים היא שדורו של משה לא הייתה בהם בינה. המשמעות היא ללמד אותנו שמכל המידות הנחוצות למשפט, הבינה היא הקשה ביותר להשגה. המשפט הנכון דורש בלי ספק את ידיעת ההלכה. אבל לא פחות מזה דרושה הבנת המציאות האנושית המסובכת, שבה פועלים בני האדם, הצדיקים והרשעים. בלי ירידה לעומקה של מציאות, על המורכבות של מערכות היחסים והכוונות השונות של בני האדם, השופט הצדיק והחכם ביותר עלול לשפוט משפט רשע. על כגון דא אמר קהלת, מקום המשפט שמה הרשע, משום שהרשעים הגדולים, אינם מתחמקים מבתי הדין, אלא מנסים להשתמש בהם כדי לבצע את עוולותיהם. חז"ל רוצים ללמד אותנו שבכל מצב הדיינים צריכים לחשוש ולחשוד בעצמם שמא לא הבינו נכון את המציאות.
