ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו, וענתה ואמרה, ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ונקרא שמו בישראל, בית חלוץ הנעל. פשוטה של תורה, החליצה, היריקה והאמירה, הם מנהגי ביזוי שציוותה תורה במי שממאן לבנות את בית אחיו. אמנם בתושבע"פ למדנו שחליצה מתרת את היבמה לשוק, כנאמר במשנה, היבמה נקנית בביאה, וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם. ובגמ' דרשו זאת מן הפסוק, ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, כיון שחלצה בו נעל הותרה לכל ישראל. ועדיין צריכים אנו ביאור, מהו הבנת הדרשה הזו.
עוד למדנו במשנת חכמים, כלל אמרו ביבמה, כל שהיא איסור ערווה, לא חולצת ולא מתייבמת. איסור מצווה ואיסור קדושה, חולצת ולא מתייבמת. ומפרשת המשנה, איסור מצווה, שניות מדברי סופרים, איסור קדושה, אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין. משמעות הדברים, שאם נפלה לייבום אישה האסורה על היבם באיסור ערווה, אין כאן פרשת ייבום כלל, ולא חולצת ולא מתייבמת. אמנם אם נפלה לייבום אישה האסורה על היבם באיסור דרבנן, או באיסור קדושה, נוהגים במקרים אלה דין חליצה, ולא דין ייבום. וזהו לכאורה תימה, שהרי גדר החליצה הוא נזיפה וביזוי שנוהגים במי שממאן לבנות את בית אחיו, ואיך שייכת חליצה במקום שאין אפשרות של ייבום?
ובאמת הגמ' הרגישה בקושי זה, ודרשה, ועלתה יבמתו השערה, שאין ת"ל יבמתו, יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום. ועדיין צריכים להבין מהי חליצה במקום שאין ייבום?
והנה התורה אמרה, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. ויש להתבונן, אם האיסור הזה הוא איסור עצמי, או שהוא רק כדי לאפשר את קיום הייבום. ונראה שרק כשאפשרות הייבום קיימת אסורה היבמה לשוק. וזה הוא שלמדו חז"ל שחליצה מתירה את היבמה לשוק, משום שאין עושים חליצה אא"כ הוכרע והוברר שאין היבם מתכוון לייבם, והחליצה מסירה את תביעת הייבום, וממילא היבמה מותרת לשוק. וחז"ל דרשו זאת מהכתוב, ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, כיון שחלצה בו נעל הותרה לכל ישראל, ומשמעות הדרשה שמהפסוק נראה שהרושם של החליצה לגנות את היבם הממאן, נשאר לאורך זמן, ויש ללמוד מזה שביטול הייבום הוא כבר מוחלט.
ובאמת חז"ל לימדו שאישה שחלצו לה, נאסרה על היבם, ודרשו זאת מהפסוק, ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, כיון שלא בנה שוב לא יבנה. והמשמעות היא שהחליצה מבטלת את אפשרות הייבום, וממילא היא אסורה לו. והרמב"ם למד שזהו איסור דרבנן, אמנם זה נתבאר שהחליצה יש בה דחיה של אפשרות הייבום, ובירור שהיבם לא ייבם, וההיתר לשוק הוא תולדה של הסרת תביעת הייבום.
וודאי שבמקרה שאחד האחים ייבם, בטלה תביעת הייבום ממנה ומכל צרותיה, והותרו כולן לשוק. והוא הדין כשאחד האחים חלץ לאחת מנשות המת, בטלה תביעת הייבום מכל הבית, שהרי אין טעם לחלוץ יותר מפעם אחת, וכשחלצו לאחת התבטלה מצוות הייבום מכולן, והותרו כל הנשים לשוק.
ויבמה האסורה על היבם, אם האיסור הוא איסור ערווה, שקידושין לא תופסין בה, פשוט שגם הייבום לא יחול בה, וממילא אין תביעת ייבום כלל, שהרי אין אפשרות של ייבום, ולכן לא חולצת ולא מתייבמת. אמנם יבמה האסורה באיסור לאו או עשה, או איסור מדברי סופרים, למרות שהאיסור מונע את הייבום, כיון שהלכה היא שקידושין תופסים בה, ואם תתייבם יחול הייבום, קבלו חז"ל שאין לראות המצב כמציאות שאין בה אפשרות של ייבום, ורק חליצה תסיר את אפשרות הייבום לחלוטין.
ואל תטריד את עצמך מדעת אבא שאול שהובאה במשנה, שמצוות חליצה קודמת למצוות ייבום, ולכאורה אין דבר זה יכול להתחבר לעולה מפשוטה של תורה. ובאמת רק מפני שאבא שאול סובר שייבום ראוי צריך להיעשות לשם שמים, ויש לחשוש שמא המייבם לא יהיה במצב מתאים בשביל זה, לכן מקדימים חליצה לייבום. אבל וודאי הוא שמעיקר העניין מצוות ייבום קודמת למצוות חליצה, וכל עניין החליצה הוא כדי לגנות את מי שנמנע מייבום. דבר זה מבואר בסוגיית הגמ', שיבמה האסורה על היבם באיסור לאו, מעיקר הדין מתירים לו לייבם, משום שעשה דוחה ל"ת, אע"פ שיש אפשרות להיפטר מייבום ע"י חליצה, משום שחליצה במקום ייבום אינה מצווה.
מקורות:
דברים כ"ה ה'-י', קידושין ב' ע"א וי"ד ע"א, יבמות כ' ע"א, שם י' ע"ב, רמב"ם פ"א מייבום וחליצה הלי"ב, בכורות י"ג ע"א, יבמות כ"א ע"א.
