הפרשיות הראשונות של ספר ויקרא, עוסקות בקרבנות ובדיניהם באופן רחב ומודגש. מפרשיות אלה, יוצא רובו ככולו של סדר קדשים במשנה ובגמ', עם הריבוי העצום של הלכותיו, והעומק וההיקף של הגדרותיו. רבים מאיתנו, כאשר הם מגיעים לפרשיות אלו ולסוגיות שלהן, הם חשים תחושה של מרחק ושל חוסר הבנה לכל העניין הזה של הקרבנות. ובאמת, כבר אלפי שנים ומאות דורות שלא נוהגת עבודת הקרבנות בישראל, ואנחנו רחוקים מכל העניין הזה מאד. מחד, אנו יודעים עד כמה העבודה הזו היא מרכזית בתורה, עד שחז"ל לימדו, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים, ועבודה היא עבודת הקרבנות במקדש. ומאידך, אנו מתקשים לחוש ולהבין איזו משמעות יש לשחיטת בעלי חיים, לזריקת דמם, ולשריפתם באישו של המזבח.
הרמב"ם, במוה"נ, מבאר כך. אחת המטרות העיקריות של התורה בכל מצוותיה, היא עקירת עבודה זרה מישראל. העמים הקדמונים, שישראל חיו בשכנותם, עבדו אלילים, והקריבו להם קרבנות. בני ישראל שבאותן הדורות היו מורגלים ברעיון הקרבת הקרבנות, ואם התורה לא היתה נותנת מקום לעניין הזה, היה הדבר מקשה לפרוש מעבו"ז. לכן התירה התורה וציוותה על הקרבנות, כדי שהם יהיו הדרך לעבור מעבודת אלילים ועד עמידה לפני ד' באמונת הייחוד השלימה.
דברי הרמב"ם קשים להבנה, והרמב"ן, מציג בחריפות את הקושי בדבריו, והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ד' מגואל שאיננו רק להוציא מליבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אישה לריח ניחוח. קשה להבין את המרכזיות והחשיבות שהתורה נותנת לקרבנות, אם עניינם הוא רק להוציא מטעות. אנו מתפללים שלוש פעמים ביום, והשב את העבודה לדביר ביתך, ובשבתות ובמועדים אנו מייחדים תפילת עמידה לחידוש סדר העבודה. וכל זה, לפי ההבנה הפשוטה בדברי הרמב"ם, אינו בעל ערך עצמי. הרמב"ן שואל שאלה נוספת. מבואר בתורה שקין והבל, בניו של אדם הראשון, הקריבו קרבנות, ואז לא היתה עוד בעולם עבו"ז. גם נח, ביציאתו מן התיבה, הקריב קרבנות לד', והוא קבלם לריח ניחוח, וזה היה אחרי שכלו כל הרשעים מן העולם, ורק נח ומשפחתו נשארו, ואיזה צורך היה אז להוציא אנשים מעבודת אלילים?
הרמב"ן עצמו, מציע הבנה בעניין הקרבנות, והיא, שבראות האדם את הנעשה לבהמה המוקרבת, שחיטה, הפשטת העור והקטרת איברים, כל זאת כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו ויישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכיפר הקרבן הזה שיהיה דמו תחת דמו, נפש תחת נפש. ודברי הרמב"ן מסתברים בקרבנות הבאים על החטא, וגם בקרבנות אחרים, כקרבן עולה, צריך לומר שבכל מצב אין האדם נקי לגמרי, ותמיד הוא צריך כפרה בבואו לפני אלוקי אמת, התובע מבני האדם עבודת אמת, כדברי דוד המלך במזמור התשובה, הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני.
ונראה לבאר את העניין בדרך אחרת, בדברים הקרובים לדברי הרמב"ם, ושלא יחולו עליהם הקושיות שהזכרנו. הנה האדם מורכב משכל ורגש. וברור הדבר, שלא תיתכן עבודת לפני ד', המיוסדת רק על השכל, והרגש איננו לוקח בה חלק. בורא העולם חפץ בעבודת האדם, והוא מקבל ותובע מאיתו גם עבודה שכלית, וגם עבודה רגשית. כאשר האדם עומד מול קונו, שכל חייו הם ממנו, ורק בחסדו יש לאדם מקום ותקווה, בטבע הדברים הוא חפץ לגלות את נאמנותו לאלוקיו ואהבתו ויראתו אליו, ע"י נתינת מתנה והקרבתה לפניו. השכל האנושי מבין שאין ד' זקוק למתנת בשר, ואעפ"כ ד' חפץ בעבודה הזו, משום שבה האדם מבטא את רגשות ליבו, ואת עמידתו הפנימית לפני בוראו. את המורכבות הזו מתאר אסף בתהילים, אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה. האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה. ד' מציג בלעג בלתי מוסתר את מחשבת האדם שהקרבן חשוב ונצרך לפני ד'. ומאידך, זבח לאלוקים תודה, ושלם לעליון נדריך. לאמר, אין רצון לד' בקרבנות, אבל יש להם מקום וערך רב בהיותם מבטאים את רגשות התודה של האדם, וממלאים את נדריו שנדר באהבתו וביראתו. כך הם יוצרים קירבה בין האדם לד', ומכאן שמם – קרבנות, לשון קירבה.
לולא הקרבנות לד', היו בני אדם נמשכים לעבו"ז, כדברי הרמב"ם, לא מפני שהתרגלו לזה במסגרת עבודת העמים האחרים, אלא מפני שכך הוא טבעו של האדם, שהוא מחפש עבודת אלוקים שיש בה ביטוי חזק של פנייה לא-ל וכניעה לפניו, בתפילה שבפה, בכריעה שבגוף, ובמתנה שבממון. אם לא היה לכל זה מקום בקודש, היה האדם מתרחק מן הקודש אל הטומאה.
