אחרי שובו של יעקב לארץ כנען, כתוב, ויצב שם מזבח, ויקרא לו א-ל אלוקי ישראל. המזבח נקרא בשם, והשם הוא – א-ל אלוקי ישראל. כך פירש רשב"ם: אל אלוקי ישראל, שהצילני מלבן ומעשו, כלומר, האלוקים הוא אלוקי יעקב, וכמו שקורין שם אדם אליעזר, עמנואל, כמו כן נקרא המזבח כך וכמו שפירשתי – פשוטו. קרוב לזה נאמר בראב"ע, וגם הרמב"ן הביא גם את הצד הזה. כמו שבני אדם ומקומות נקראים בשמות שנועדו להזכיר אירוע או רעיון, ואע"פ שאין קשר מהותי בין האדם הנקרא בשם, לבין תוכנו של השם. כך נקרא המזבח על שם ה', כדי להזכיר נפלאותיו.
רש"י כתב כך: לא שהמזבח קרוי אלוקי ישראל, אלא על שם שהיה הקב"ה עימו והצילו, קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם. לדברי רש"י לא נזכר בפסוק שם למזבח, אלא שהמזבח מספר ומזכיר את הנס שנעשה ליעקב. רש"י מיאן לקבל את הפירוש הראשון, למרות שמבחינה מילולית הוא מתאים. כנראה משום שאין נראה שיקרא עצם כלשהו בשם ה'. השמות שנקראו בני אדם בתנ"ך על שם ה', מתייחסים לפועל ה' ולעזרתו, כמו, צוריאל, ה' הוא צורי ומגיני. ישעיהו, ה' יושיע. אבל שעצם כלשהו נקרא בשם ה' בעצמו, קשה לקבל. גם הרמב"ן קיבל את דברי רש"י, ואחרי שהעתיקם כתב, והנה צדקו דברי הרב בפשוטו של מקרא, ויהי טעם "לו" כטעם, וקורא לך גודר פרץ. גם שם אין הכוונה שיקראו שם הצדיק בשם: 'גודר פרץ'. אלא יתייחסו אליו כך. וכמו כן גם יתייחסו אל המזבח כמייצג את ה' אלוקי ישראל.
רש"י והרמב"ן הביאו לכאן גם את מדרש חז"ל בגמ', ורבותינו דרשו שהקב"ה קראו ליעקב אל. הוסיף הרמב"ן, ויש בעניין הזה סוד גדול, הזכירוהו עוד בב"ר בלשון אחר, אמר לו אתה אלו-ה בעליונים ואני אלו-ה בתחתונים. ירמזו למה שהם אומרים תמיד, שאיקונין של יעקב חקוקה בכיסא הכבוד. והכוונה, שהשכינה שורה בארץ ישראל, והמשכיל יבין.
ונראה לבאר קצת את דברי הרמב"ן ואת עומק דברי חז"ל. אמונת הייחוד עומדת על כך, שאלוקי עולם איננו חלק מן הבריאה, אלא הוא עליון ונשגב ובלתי נתפס. יחד עם זאת, מיסודות היהדות שה' מתגלה בעולם. במציאות בה אנו חיים, יש בחינות של הופעה אלוקית, הנקראת השראת השכינה. האלוקות המתגלה בעולם, איננה משקפת את מציאותו ית' בעצמה, אבל היא נותנת איזשהו מושג על האלוקים. על הפסוק, את ה' אלוקיך תירא, דרשו חז"ל, את לרבות תלמידי חכמים. ת"ח בשלימותם נועדו להיות גילוי וייצוג כלשהו של השלימות האלוקית. כמובן, האלוקים כפי שהוא בעצמו, אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, ובכל זאת, השלימות של ת"ח היא דימוי טוב עבורנו, כדי לקבל מושג עליו.
הנוכחות האלוקית בעולמנו, היא תכלית יצירת ישראל. אנו רואים זאת בספר שמות, שתוכנו הוא יצירת עם ישראל. עם ישראל נוצר ע"י גלות ויציאת מצרים, מתן תורה וכריתת הברית, ומיד אח"כ נקרא משה לארבעים יום וארבעים לילה, ומקבל שם ציווי – ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ואכן, חומש שמות מסתיים בגילוי שכינה במשכן, ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד, כי שכן עליו הענן, וכבוד ה' מלא את המשכן. וכמו שכתב הרמב"ן, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד אלו-ה עלי אוהליהם, והם הם המרכבה. השלמת מציאותם העליונה של ישראל, היא ע"י השכינה, ליבם של ישראל ורוח אפם. צורתם של ישראל, מתוארת בתורה, סביב לאוהל מועד יחנו. זהו היה הסדר במדבר, אבל גם לדורות, כשישראל מפוזרים בארץ ישראל, עדיין ירושלים והשכינה הם המרכז של ישראל.
לדבר הנפלא הזה יש בחינות שונות, לפי מצבם המשתנה של ישראל, ולפי מדרגתם בקיום דרך ה', ובדבקותם בו. יש בחינה של גילוי השכינה בבית עולמים בזמן שלמה. על בחינה זו נאמר בספר הזוהר, סיהרא באשלמותא. יש בחינה של השכינה בגלות, כמאמרם, בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהן. גם כאשר בנה יעקב את המזבח היתה כאן בחינה של השראת שכינה והתגלות אלוקית, ולכן קרא יעקב למזבח, אל אלוקי ישראל. אמנם, השכינה השורה בישראל נובעת משלימותם של ישראל ומן הדרך הטובה שבה הם הולכים. דרכי האמת והיושר שהתורה מלמדת, הם ביטוי לשלימות האלוקית. לכן המדרש והסוד מוצאים את גילוי האלוקות ביעקב עצמו. אמר לו אתה אלו-ה בעליונים ואני אלו-ה בתחתונים. האדם נברא כדי להיות נציגות אלוקית בתחתונים.
מקורות:
בראשית ל"ג כ' וברש"י ראב"ע רשב"ם ורמב"ן, ישעיה נ"ח י"ב, מגילה י"ח ע"א, בראשית רבה ע"ט ח', דברים י' כ', פסחים כ"ב ע"ב, שמות כ"ה ח', שמות מ' ל"ה, רמב"ן בהקדמתו לספר שמות, במדבר ב' ב', זוהר ח"ב פ"ה ע"ב, מגילה כ"ט ע"ב.
