אמרו בגמ', כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו נחש , וברש"י, כל נחש שאינו – סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם, שאם תשקני אדבר בה, ואם לאו לא אדבר בה . משמעות הדברים בפשטות, שסוגיית הגמ' מגדירה מהו נחש האסור. בכתוב לא תנחשו, ומבארת, שרק לחש כמו שעשה אליעזר, נקרא לחש. ומבאר רש"י, שהכוונה לכך שאליעזר סמך את מעשיו ממש לסימן שקבע, שאם הנערה תשקה אותו ואת גמליו, ידבר בה לאישה עבור יצחק, ואם לא תשקה לא ידבר בה. ולכאורה מבואר כאן שאליעזר נהג שלא כהוגן, עבר על איסור ניחוש.
תוס' מעלה שני אופנים שאליעזר נהג כראוי, אפשרות האחת, שבן-נח אינו אסור בניחוש, וא"כ היה מותר לו לעשות את מה שנתנו אסור. והאפשרויות השנייה שאליעזר לא את הצמידים לרבקה, עד שאמרה לו את שמה, ולא סמך למעשה על. האות השמיימית. ואף שסדר הדברים בפסוק אינו כן, אלא, ויהי כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם . ואח"כ, ויאמר בת מי את . ואמנם, כשמספר את הדברים לבתואל, הוא מספר את הדברים בסדר הפוך, ורש"י שם מבאר, שינה הסדר, שהרי הוא תחלה נתן ואח"כ שאל, אלא שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו היא נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא . ולכאורה יותר מסתבר כרש"י, שסיפור הדברים בתורה הוא המדויק, וסיפורו של אליעזר לבתואל הוא השינוי, במקום להיפך.
ותשובת התוס' שאליעזר ניחש, משום שהוא היה בן-נח, ולא נאסר עליו לנחש, גם הוא קשה מעט, משום שלא מדובר כאן בעשה שאליעזר עושה לעצמו, אלא בשליחות אברהם. ובפרטיות בשליחות חשובה ומרכזית של אברהם, ודחוק לומר שהיה זה מעשה שאסור לפי דין תורה.
ועוד אמרו, שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן , ובהמשך הדברים, אליעזר עבד אברהם, דכתיב, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך, יכול אפילו חיגרת אפילו סומא (יקחנה לאישה ליצחק), השיבו כהוגן ונזדמנה רבקה. . וגם כאן נראים הדברים שחז"ל מבקרים את אליעזר, וקריאת הפרשה אינה נראית שאליעזר נוהג שלא כראוי. כך אמרו במדרש, יפה שיחת עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פ רשת אלי שנים ושלשה דפין, הוא אומרה ושונה, והשרץ מגופי תורה ואין עזר דמו מטמא. כבשרו אלא מריבוי המקרא. ודברי חז"ל אלו מצביעים על שהתורה האריכה בסיפורי אליעזר יותר מבהלכות, אבל לא נתבאר עדיין, למה באמת יצחק התורה כל כך במעשה השידוך של, יותר מאשר בסיפורים אחרים על האבות.
ונראה, שהתורה היא להדגיש שרבקה היא האמיתית הראויה ליצחק, זה מסופר שהשדכן לא היה אליעזר, שעם כל מעלתו, לא היה רוצה אלא אדם. והקב"ה בעצמו מוביל את בחירת אשתו של יצחק. הוא מתאים לרבקה ליצחק. מתחיל את הפרשה, בדברי אברהם לעבדו, מודגש מאד שהקב"ה הוא מוביל את הדברים ועליו יש לסמוך. ה' אלוקי השמים, אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי, ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם . גם לבן ובתואל התרשמו, ואמרו, מה' יצא הדבר, לא נוכל דבר אליך רע וטוב .
וראה שיש חשיבות עניין שזיווגו של יצחק הוא מן השמים, משום שיצחק לא בחר את אשתו, אלא עבד אביו בחר לו את הרבקה, והעניין להראות שיצחק נשוי עם אישה שאינה ראויה עבורו, אלא מישהו סידר לו את השידוך. לכן הדגישה התורה שבחירת רבקה היא מהלך אלוקי מיוחד, שיד ה' הייתה מעורבת בו באופן פעיל. ויש בזה כדי ללמד שמשפחת אברהם נוצרת ומנוהלת בידי ה', וגם שרבקה היא הראויה ליצחק בדברים, והיא היא עצם מעצמו ובשר מבשרו. כך אמר אליעזר בתפילתו, אותה הוכחת לעבדך ליצחק .
הרמב"ם כתב בגדר איסור ניחוש כך: איך הוא הנחש? למשל אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפצים נעשים . והמשמעות היא שהוא לוקח את האירועים שאירעו כסימן להצלחתו. והתורה אסרה זאת. , כאשר אין לאדם שום מקור או סיבה לראות את אלה סימן מאת ה'. ויש בזה נטייה לעבו"ז, משום שאם לא הקב"ה עומד מאחורי הסימן, יש מקום לראות דברים שהוא מתכוון לקבל סימן ממישהו אחר. לבקש מה' שיורה את דרכו, ראוי שיראה בהתנהגות של רבקה סימן מאת ה', כדי להורות לו את דרכו. באופן כזה אין צד ניחוש, ויש כאן הישענות על הנהגת ה'. וכשהגמ' אומרת שגדר ניחוש הוא כמו אליעזר, הכוונה היא בזה שסומך. לגמרי על הסימן, וכדברי רש"י.
וגם כשהגמ' אומרת שאליעזר שאל שלא כהוגן, כוונתה שמצד שאלתו לא זו הדרך להשאיר את נהגה האלוקית דבר שהאדם עצמו לברו. אבל לאליעזר ראוי היה לשאול שלא כהוגן, ולהשאיר לקב"ה להכריע ולהוביל את המעשיו, משום שהוא פועל ע"פ הבטחת ה' לאברהם.
מקורות:
חולין צ"ה ע"ב וברש"י ותוס', בראשית כ"ד כ"ב-כ"ג, שם כ"ד מ"ז וברש"י, תענית ד' ע"א, בראשית רבה ס' ח', בראשית כ"ד ז' ונ' וי"ד, רמב"ם פי"א מהל' עבודה זרה הל"ה.
