כל ימי אשר הנגע בו – יטמא. טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו. המשמעות הפשוטה של המילים – בדד ישב, שהמצורע צריך להיות בבדידות. כך גם ביארו חז"ל את הפסוק בדרך אגדה, שהרי אמרו, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב. אמנם לכאורה אין כן הדברים להלכה, שהרי במשנה מנו עשר קדושות, ובתוכן הזכירו עיירות המוקפות חומה, המקודשות מארץ ישראל, שמשלחין מתוכן את המצורעים. ובפשטות בשאר עיירות יכולים המצורעים להישאר בעיר, עם כל ישראל. וצ"ע איך מתקיים הפסוק – בדד ישב? אמנם במדבר היו כל ישראל בתוך המחנה, והיציאה מהמחנה השאירה את המצורע בבדידות, אמנם בוודאי אין לפרש כך, שהרי זוהי מצווה לדורות.
ולכאורה יש כאן שני דינים נפרדים. האחד, קשור לקדושת המקומות ולשילוח טמאים מן המחנות, והשני התרחקות המצורע מבני אדם. מצד קדושת המקום נאמרה פרשת שילוח מחנות, ודרשו שם ג' מחנות, מחנה שכינה, מחנה לוויה ומחנה ישראל, והמצורע משולח משלושתם. ועיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון נכללת לכאורה במחנה ישראל, ולכן משלחים ממנה מצורע. דין זה אינו תלוי בהמצאות בני אדם, וגם אם המקום ריק, הריהו בקדושתו ואסור לטמא להיות בו. ואילו דין בדד ישב אוסר על המצורע להיות בין אנשים, ודין זה נוהג בכל מקום. כך נראה מדברי רש"י – בדד ישב, שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ולכאורה גם עם טהורים מותר לו לשבת, אם אינם בעיר חומה.
אמנם לכאורה יש לפקפק בהבנה זו, שהרי על פרשת שילוח מחנות אמרו בספרי, ולא יטמאו את מחניהם, מכאן אמרו ג' מחנות הם, מחנה ישראל ומחנה לויה ומחנה שכינה. מפתח ירושלים ועד הר הבית – מחנה ישראל. מפתח הר הבית עד העזרה – מחנה לויה. מפתח העזרה ולפנים – מחנה שכינה. ומבואר שאין ערים המוקפות נכללים בקדושת מחנה ישראל, אלא ירושלים לבדה. כך הביא הרמב"ם את הדברים, הטמא המשולח מהר הבית, אם נכנס עובר בלא תעשה, שנאמר, ויצא מחוץ למחנה, זה מחנה שכינה. ולא יבוא אל תוך המחנה, זה מחנה לויה. וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה. אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה, אף על פי שאינו רשאי, לפי שנאמר בדד ישב, אינו לוקה. ומבואר לכא' שמצד דין שילוח מחנות וקדושתם, אין משלחים את המצורע אלא מירושלים, אבל מערים המוקפות חומה אין משלחים את המצורע כי אם מפני שכתוב, בדד ישב.
וצריך עיון, מהו עניין בדד ישב עם היקף החומה. ויתכן שדווקא ישיבת עיר מוקפת מנוגדת לישיבת בדד, משום שהחומה מחברת את היושבים בה לישיבה אחת. אבל בערי הפרזות אין ישיבה אחת, ואין כאן חריגה מהציווי לשבת בדד. ואם כנים הדברים, יהיה מותר למצורע לשהות בעיר מוקפת כשאין בה אנשים, וזהו חידוש גדול לדינא.
ויותר נראה, ששילוח מצורע מעיר מוקפת אינו משום חברת האנשים, אלא משום קדושת המקום. כך נראה ממשנת עשר קדושות, שבתוכן הוזכרה קדושת ערים מוקפות. ומה שלמדו דין ערים מוקפות מהפסוק בדד ישב, יש להבינו כך: מחנה ישראל מצטרף למחנה שכינה משום שהוא סמוך לו, ולכן רק ירושלים היא מחנה ישראל. אמנם בפסוק: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, היה נכון לחז"ל לפרש שמחנה כאן הוא כל מקום המקודש לישיבת ישראל, שהרי המילים בדד ישב משמעותן שהוא צריך להיות נפרד מכל ישראל. ומזה למדו שמצורע צריך להשתלח מערים המוקפות, משום שקדושתן היא קדושת ישיבת ישראל. אמנם ערי הפרזות אינן מקודשות כלל, וקדושתן היא קדושת א"י, ומא"י בוודאי אין לשלח את המצורע. ומה שכתב הרמב"ם ששילוח מצורע מעיר מוקפת חומה אינו בלאו, אלא בעשה, הכוונה היא ששילוח מצורע מערים המוקפות אינו נכלל בלאו של ולא יבוא אל תוך המחנה, אלא בפסוק, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו.
ודין בדד ישב הוא ציווי להרחיק את המצורע מאנשים. מחמת דין זה המצורע נידון כמנודה, כמו שנפסק ברמב"ם, מצות עשה שיהיה המצורע המוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו, ועוטה על שפם כאבל, ופורם בגדיו, ומודיע העוברים עליו שהוא טמא, שנאמר והצרוע אשר בו הנגע, ואסור בשאילת שלום כל ימי חלוטו כאבל, שנאמר, ועל שפם יעטה, שיהיו שפתיו דבוקות. והנה להרחקת האנשים מהמצורע יש תועלת שלא יטמאו, אבל בוודאי אין זה כל העניין, והמצורע הוא כמנודה משום שה' ירק בפניו, ואין לו מקום בחברת אנשים. בזה יש קיום של דין התורה, בדד ישב.
