בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו. מפסוק זה נלמד לאו מדאורייתא, כדברי הרמב"ם: שהזהירנו מהוציא בדי הארון מתוך הטבעות, והוא אמרו יתעלה, בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו. איסור זה, שהוא אחד משס"ה לאוין, ונוהג לדורות, צריך ביאור. הרי גם לשולחן היו בדים, וגם למזבח החיצון ומזבח הזהב, ומדוע רק בארון נצטווינו שלא להסיר את הבדים. לדבר זה יש משמעות גדולה, שהרי הבדים בכל הכלים נוצרו בשביל המסעות במדבר. וברור לכאורה, שכשנבנה מקדש קבוע בשילה ובירושלים, לא היה צורך בבדים, ומן הסתם הסירו אותם מהכלים. אמנם בארון נשארו הבדים לדורות, וכך מצאנו במשנה בסדר עבודת יוה"כ, הגיע לארון, נותן את המחתה בין שני הבדים, ומבואר שהבדים היו בארון בבית עולמים. וזה בוודאי צריך טעם, מדוע הבדים נצרכים בארון תמיד, ואילו בכלים האחרים אין בהם צורך מלבד במדבר ובמסעות.
ובפשטות יש לבאר, שכלי המקדש נועדו לעמוד במקומם תמיד. רק במדבר היה שייך בהם מסעות, וכשנכנסו למקדש קבוע, לא היה צורך בבדים. אבל הארון, הסדר הוא שמוציאים אותו במלחמה, כדי להצליח דרכם, כמו שמצאנו כמה פעמים בדברי הנביאים. על המהלך הזה מתפרש הפסוק שנאמר במלחמה, כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך, להצילך ולתת אויביך לפניך. וברשב"ם שם, שגם ארון שבו תורה, היה יוצא עמהם למלחמה. לכן הבדים של הכלים נוצרו בעבור המסעות במדבר, ואילו בדי הארון שייכים אליו לנצח. ועדיין לא שמענו מדוע יהיה אסור להסיר את הבדים לזמן קצר.
ונראה שיש הבדל מהותי בין שייכות הארון למקדש, לבין שייכות הכלים האחרים. הכלים שייכים למקדש, והם בבחינת כלי הבית. דרך אדם בביתו שיש לו מיטה ושולחן וכסא ומנורה, כמו שהכינה האישה השונמית לאלישע, ולבית ה' נצטווינו להכין שולחן ומנורה. כסא ומיטה אין במקדש, משום שהם מבטאים את חולשת האדם, שאין בו כח תמיד לעמוד, והוא זקוק לשינה. אבל שולחן ומנורה הם כלים של כבוד, וכדי לבטא שהמקדש הוא ביתו של ה', נצטווינו להניח בביתו שולחן ומנורה.
אבל הארון איננו אחד מכלי הבית, אלא הוא מקום השכינה בעצמה. הארון הוא מקום לוחות הברית, והם סיבת המקדש. תן דעתך, שהמשכן כולו נקרא 'משכן העדות', והכוונה שהוא הבית שהלוחות נמצאות בו, ולכן השכינה שורה בו. אפשר לנסח, א"כ, שאין המשכן מקום הארון, אלא ההיפך, המשכן נבנה סביב לארון. כדי לבטא שאין הארון פרט בבית, אלא הארון עומד לעצמו בלי מקום, ולכבודו בונים בית, ציוותה תורה להשאיר את בדי הארון מחוברים לארון תמיד. כאילו הארון הוא כלי נייד, שאינו צריך מקום, אלא שלכבודו אנחנו בונים בית סביב לו. ולכן נאסר להסיר את הבדים מן הארון.
ובספר במדבר, בתיאור דרך יציאת ישראל למסעות המדבר, דברה התורה על גרשון ומררי ואמרה שהם נושאי המשכן, ואילו על הקהתים נאמר שהם נושאי המקדש. ופירש ראב"ע, המקדש הוא הארון. ואע"פ שבני קהת נושאים את כל הכלים, הבין ראב"ע שרק הארון ראוי לשם 'המקדש', משום שהארון הוא עצם הקדושה ושורשה, וכל קדושת המקדש היא מחמתו.
ודע, שהארון הוא משכן לשכינה, עד שעל הליכת הארון במלחמה אנו קוראים, ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך. ומקרא מלא הוא, ויהי בנסוע הארון ויאמר משה, קומה ה' ויפוצו אויביך. ובנוחה (של הארון) יאמר, שובה ה' רבבות אלפי ישראל. הליכת הארון ומנוחתו נקראים הליכת ה' ושובו. והטעם, כי הלוחות כתובים באצבע אלוקים, והתורה הכתובה עליהם היא דבר ה', נוכחות הלוחות בתוכנו היא גילוי השכינה בתוכנו.
ובאמת שהבנה זו מעוררת שאלה גדולה על קדושת הבית השני. שהרי בוודאי כל המקדשות קדושתם אחת, וכמו שלוחות העדות הן סיבת קדושת המשכן, מסתבר שהיא גם קדושת בית ראשון ושני בירושלים. ומפורש בגמ', שלא היו בבית שני, לא לוחות ולא ארון. וקשה להבין מה היה עניינו של בית שני, אם היה חסר בו העיקר. והנה, הארון והלוחות קיימים לעולם, כמאמר חז"ל שלפני החורבן גנז יאשיהו המלך את הארון והלוחות בתוכו. ושמא קדושת הבית השני משום שהוא בנוי ומוכן כדי שיכניסו בו את הארון, ולכן הוא נתפס כמקום השראת השכינה, וצ"ע.
מקורות:
שמות כ"ה ט"ו, ספר המצוות להרמב"ם ל"ת פ"ו, יומא נ"ב ע"ב, דברים כ"ג ט"ו וברשב"ם שם, שמות ל"ח כ"א, במדבר י' י"ז וכ"א וראב"ע שם, שם י' ל"ה-ל"ו, יומא כ"א ע"ב, ירושלמי שקלים פ"ו מ"א.
