כמו שנתבאר, שורשה של השבת הוא בשבת שנהג עם עצמו בורא העולם, כשסיים את ששת ימי בראשית. בסוף מעשה היום השישי נאמר, וירא אלוקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד, ואח"כ מגיעה השבת, שהיא יום של שביעות רצון של הקב"ה מהעולם שיצא מתחת ידו. ועדיין יש נקודה נוספת לעיון בעניין הזה.
האמירה, והנה טוב מאד, מצטרפת למה שנאמר שש פעמים קודם לכן, וירא אלוקים כי טוב. הקב"ה התבונן במעשיו בסוף כל יום, והעלו הנבראים חן לפניו, והכריע בדעתו דעת עליון, על כל אחד מהם, כי טוב. וכשנסתיימה מלאכת ששת הימים, הצטרפו כל חלקי הבריאה, והחן העולה מכל הבריאה כולה בא לידי ביטוי באמירה, טוב מאד, ועל הטוב הזה קבע ה' את השבת כיום לשביעות רצונו.
ומה שלא נאמר כי טוב ביום השני, ולעומתו נאמרו ביום השלישי פעמיים כי טוב, הביא בזה רש"י את דברי חז"ל במדרש, וכך כתב: ומפני מה לא נאמר "כי טוב" ביום שני, לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במילואו ובטובו. ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו "כי טוב" שני פעמים, אחד לגמר מלאכת (היום) השני ואחד לגמר מלאכת היום (השלישי).
וביאור הדברים, שבשני ימים אלו נעשו ג' דברים. נעשה הרקיע להבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע לבין המים אשר מעל לרקיע. יקוו המים אל מקום אחד, ותראה היבשה. ותוצא הארץ דשא עשב. שלושה דברים אלה מתחלקים לשניים בשני אופנים. או שנצרף את תיקון המים השלם לעניין אחד, ואת מלאכת הצומח לעניין אחר, או שנעמיד את עשיית הרקיע לעניין אחד, שהוא בעליונים, ואת יקוו המים ותוצא הארץ נצרף כמעשה שנעשה בארץ. הקב"ה חילק את הבריאה לימים בדרך השניה, בשני הוא ברא את הרקיע, ובשלישי יקוו המים והצומח. ועדיין לא עמד מעשה היום השני כשלימות, ולכן לא נאמר בו כי טוב.
ובאמת עיקר העניין צריך ביאור. מהי המשמעות, וירא אלוקים כי טוב? וכי הקב"ה צריך להתבונן במה שעשה, ולראות שהדברים עלו יפה? האם היתה אפשרות שהדברים לא יצאו לפועל כראוי?
הרמב"ן כתב לבאר דברים אלו כך: הסדר במעשה בראשית, כי הוצאת הדברים אל הפועל יקרא "אמירה", וקיומם יקרא ראיה. והעניין, להורות כי עמידתם בחפצו, ואם החפץ יתפרד רגע מהם – יהיו לאין. וביאור דבריו, כיון שאין שום צורך לומר שעלו הדברים לרצון לפני הבורא שהרי שהוא בראם, ולא עשאם אלא ברצונו ובחכמתו, מהו שנאמר שראה אותם בטובה? בהכרח הכוונה ללמד שאילולא ראה כן לא היו מתקיימים. וללמדנו שהכל מתקיים ברצונו ובחפצו.
אמנם בעניותנו, כיון שכל עניין השבת הוא לבטא את שביעות רצונו מעולמנו, אין זה תמוה שיהיה כתוב, וירא אלוקים כי טוב, ורק על העולם כולו יהיה ניתן לומר טוב מאד. ושמא נציע לפרש, שמשמעות הדבר היא לרמוז על שית אלפי שנין, שבהם מתגלגלת הבריאה בכל ימות עולם, בין הטוב והרע, האמת והשקר. ורבות התקופות שבהם למראית עין הולכת האנושות דחי אל דחי, עד שאמרו חכמים על דור מן הדורות, בכל יום ויום מרובה קללתו משל חברו. ובכל התקופות הללו, נראים הדברים שהמהלך שחפץ בו אדון כל היצורים סוטה מדרכו ואין לו כבר דרך לחזור אל התלם, ח"ו.
ובאה השבת לבני התקופות הללו, ואומרת שכל ימות עולם, הם דרך אחת ההולכת אל התיקון. כשם שה', ברא את העולם בשישה ימים, שכל אחד מהם לא היה אלא פרט אחד מן הבריאה כולה, וכל אחד מן הפרטים עמד לפניו נאה וטוב, ובהשלמת הכל, הצטרפו כל הפרטים, וירא אלוקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד. כך במהלך הכולל שבו הקב"ה בחר להוליך את בני האדם לאורך ההיסטוריה, יגיעו הדברים בסופם אל התיקון הכללי והשלם, ורצונו יתברך יצא אל הפועל בשלימות ויתוקנו כל הקלקולים, ובאחרית הימים נאמר על הכל, והנה טוב מאד.
זהו תוכן דברי חז"ל שהשבת היא אחד משישים מהעולם הבא, והכוונה שיש בשבת ציור של שלמות הכל, שתהיה לעולם הבא, משום שהשבת באה להעיד שמעשי ה' הולכים להצליח בסופם ולהגשים את המגמות, כשם שהבריאה הצליחה, כך גם השבת היא ציור לטוב השלם שבעולם הבא, שעין לא ראתה עדיין.
מקורות:
בראשית א' ל"א, שם א' ד', רש"י בראשית א' ז מבראשית רבה ד' ז', בראשית א' ז', שם א' ט', שם א' י"ב, רמב"ן א' ד', סוטה מ"ט ע"א, ברכות נ"ז ע"ב, ועיין שם ל"ד ע"ב.
