מההבנה שלמדנו בגדר שביתת השבת ומנוחתה, שהיא הצטרפות למנוחה של ה' ביום השבת, יש ללמוד הבדל גדול ומשמעותי בין השבת לשאר ימים טובים.
פרשת המועדות כוללת את כל מקראי הקדש. היא פותחת בשבת, וממשיכה לחג המצות ולכל מועדי השנה כסדרם. בכל אחד מהם מזכירה התורה, כחלק מניהוגי הקדושה של היום, את החובה להקריב אישה לה'. רק בשבת, נזכרת קדושת היום, ולא נזכר עניין הקרבנות. מכאן יש ללמוד, לכאורה, שקרבנות המועדים הם ביטוי לקדושתם, משא"כ קרבנות השבת. הדבר הזה, כמובן, צריך תלמוד.
הקושי הזה מתעצם כשמתבוננים בפרשת תמידים ומוספים. שם נזכרים, כמובן, מוספי השבת, כמו שנזכרים מוספי כל ימי הקדש. אמנם מצינו הבדל בין השבת לשאר ימים טובים, שכולם נזכרו שם בתואר מקרא קדש, ואילו השבת נזכרה שם בלי להזכיר את קדושתה. עובדה זו מצטרפת למה שלמדנו מפרשת המועדות, שהמוספים הם חלק מניהוגי הקדושה של המועדות, ואילו קדושת השבת מתקיימת בשביתה ממלאכה, ולא בקרבנות. ואנו חפצים לדעת ולהבין את תוכן העניין.
המועדים כולם נקבעו על המתנות הגדולות שנתן הקב"ה לישראל. הם מבטאים את הבחירה שבחר בעמו לאהבה אותם, ובאהבתו נתן להם את המתנות. עיקרם של המועדים הם של ישראל והם נועדו לשמחתם. אמנם התורה ציוותה לחגוג אותם כימי הקדש, וקדושתם היא שאין ישראל שמחים בהם לעצמם, אלא הם באים לשמוח לפני ה' ולהכיר בו כמקור כל מתנותיהם. הדבר הזה מתבטא בג' הרגלים ע"י העליה לרגל, להיראות לפני ה', ולשמוח לפניו, ובכל מועדי הקדש ע"י שישראל מביאים לפני ה' קרבנות לכבוד היום.
אמנם השבת, אין בה סיבה לשמחתם של ישראל. שמחת השבת היא ביסודה שמחת ה' בעולם שהוא ברא. מנקודת המבט האלוקית יש לראות את העולם כולו כמתקדם לתכליתו, רק הוא שמח בשבת ושבע רצון מעולמו. האדם מנקודת מבטו מתייחס לעולם כאתגר וכתפקיד. הוא רואה את העולם ניצב בין הטוב ובן הרע, בין החיים ובין המוות, והוא מצווה לבחור בחיים ולהכריע את העולם לכף זכות.
ובכל זאת, הקב"ה באהבתו אלינו הזמין אותנו להצטרף לשמחתו ולשביעות רצונו, ואנחנו שמחים בשבת כהצטרפות למנוחה ולשמחה שלו. מבחינתנו, דומה הדבר לאדם המוזמן לשמחה פרטית של חברו. עצם האירוע אינו מהווה סיבה לשמחתו של האורח, והוא משתתף בשמחה כמחווה של ידידות וקרבה לבעל השמחה. כך גם אנחנו בשבת. התוכן הראשוני והפנימי של השבת, היא שמחתו ושביעות רצונו של ה'. אנחנו מגיעים לשבת כהיענות לקריאתו ולהזמנתו של ה', וההשתתפות שלנו, במנוחה, בעונג ובשמחה, היא מעשה של התקרבות והיענות לה', מתוך ידידות נאמנה.
נראה שזהו עניין הברית שמוזכר בשבת. ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. השבת היא המצווה הפרטית היחידה שניתנה לנו בברית. היא מבטאת ידידות בינינו לבין הקב"ה. כך אפשר להבין את הבקשה החוזרת בכל תפילות השבת, רצה במנוחתנו. בפשטות זה אינו מובן. הרי נצטווינו על שביתת השבת בתורה, ובוודאי ה' רוצה במה שביקש וציווה.
אמנם, מצוות שעניינם הוא קרבה, ידידות ויחס לה', מלבד נקודת הציווי, אנו מבקשים שיעלו לרצון. כך בקרבנות, וכך בתפילה. והמשמעות, כמובן, אינה שנקיים נכון את המצווה, אלא שמעשי העבודה והפניה יעלו לרצון לפניו ית'. ברור לגמרי שאדם יכול לקיים את מצוות תפילה בשלימות, ועם זאת, תפילתו יכולה, חלילה, להימאס לפני ה'. לכן אנחנו מבקשים, ותקבל ברחמים וברצון את תפילותינו, וגם, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך.
באותו האופן אנחנו מבקשים על מנוחת השבת, רצה במנוחתנו. כיון שהמנוחה בשבת היא ביטוי להתקרבות ולידידות עם ה', אנו מבקשים שהידידות שלנו תתקבל באמת לרצון לפניו.
לכן כנראה הקרבנות הם חלק מרכזי מקדושת כל המועדים, שהרי בעצם השמחה אין משום פניה לה', והיא שמחה טבעית במתנות שקבלנו. רק בקרבנות יש משום פניה אל ה' והתקדשות. אבל קדושת השבת אינה זקוקה לקרבנות. עצם המנוחה והעונג בשבת, הם בבחינת התקרבות לה' ומעשה קדושה. וכך גם קבעו חז"ל בנוסח התפילה. במועדים אנו מזכירים 'מקרא קדש' בכל אחת מתפילות היום, ואילו בשבת מופיעות המילים, תחילה למקראי קדש, רק בקידוש, סמוך לסעודה ולעונג שבת. מנוחת השבת היא בעצמה מעשה של קדושה.
מקורות:
ויקרא כ"ג א'-מ"ד, במדבר כ"ח א' – כ"ט ל"ט, עיין דברים ל' ט"ו וי"ט, עיין רמב"ם פ"ג מהלכות תשובה הל"ד, שמות ל"א ט"ז, נוסח תפילת עמידה של חול ושל שבת ויו"ט, נוסח קידוש של ליל שבת.
