בעניין הקדושה החלה על כל איש ישראל ביום השבת, ראיתי להעתיק כאן כמה משפטים מדברי האר"י בשער הכוונות, על קדושת ובא לציון הנאמרת במוצ"ש. ענין קדושת ובא לציון שנהגו לומר בליל מוצאי שבת — הכונה היא להמשיך הארת עולם האצילות אשר בסוד תוספת שבת אל עולם הבריאה; כי שם בחינת קדושת ובא לציון גואל (כמבואר אצלנו בסדר תפלת שחרית בימי החול בעניין ביאור קדושת ובא לציון), וכוונתנו היא להמשיך תוספת הקדושה ההיא בבריאה כדי שתתקיים כל ששת ימי החול עד שבת האחרת. ולכן אין קדושת זו נאמרת בלילה אחרת זולת זו כי אין בידינו כח להמשיך הארת האצילות בבריאה אלא בלילה הזו ולא בשאר ימי החול.
ומשמעות הדברים היא, שבתפילת עמידה ניתנת לאדם מישראל האפשרות לעמוד לפני ה' כעומד לפני המלך. ובעניין הזה גדולה קדושת התפילה מקדושת התורה, שהרי לא מצאנו בחינת עומד לפני המלך בתורה, וכמה הלכות נאמרו בכבוד שצריך המתפלל לנהוג בתפילתו, ולא שמענו כהנה בלימוד התורה. ההלכה האוסרת לעבור לפני המתפלל, שאחד מטעמיה הוא שלא להפסיק בין המתפלל לשכינה שכנגדו, אינה נוהגת בתורה. וכן האיסור להתפלל כשהוא שתוי, נוהג רק בתפילה, וכן מה שאמרו, אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. וכל זה מפני שהשכינה באה לעמוד מול המתפלל לשמוע את בקשותיו. וכן נרמז בגמ', שאמרו, שנים שנכנסו להתפלל, וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא – טורפין לו תפלתו בפניו. ודרשו על זה את הפסוק, טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ויעתק צור ממקומו. והמובן הוא, שאם אדם מזלזל בתפילת חברו, הרי מחשבתו שהצור, הוא הבורא, יגיע לכאן בשביל לשמוע את תפילתו הפרטית, וכשהוא סיים להתפלל תיעזב הארץ מן השכינה. וזה בוודאי אינו אמת, שהרי הקב"ה מגיע לשמיעת תפילת ישראל כולם. מי שמצמצם את השראת השכינה לעניינו הפרטי, טורפים תפילתו בפניו. אבל זה למדנו, שהשכינה יורדת מן השמים לקבל את תפילתם של ישראל, והיא עומדת מול כל מתפלל לשמוע את תפילתו.
וגדר קדושת ובא לציון אחרי שחרית, ביאר האר"י, שאין תכלית השראת השכינה בתפילה להסתלק משם לגמרי בסיום התפילה, ורצוננו שתישאר השפעה מהארת התפילה למשך היום. לכן אומרים אחר התפילה קדושה, שהיא מתחילה בתיאור קדושת ה' כפי שנתפסת בשירת המלאכים העליונים, ואיך מתברכת הבריאה משם דרך השגת האופנים, ברוך כבוד ה' ממקומו, ועד השגת בני אדם כאן בעולמנו במלכות ה', ה' ימלוך לעולם ועד. ובתרגום הקדושה אנו מכניסים את ההתפשטות הזו לפסוק הראשון של הקדושה, קדיש בשמי מרומא עילאה בית שכינתיה, קדיש על ארעא עובד גבורתיה, קדיש לעלם ולעלמי עלמיא. קדושת ה' מגיעה מן העולם העליון, עולם האצילות, יורדת משם לעולמנו שלנו, שם היא הולכת ומתפתחת כדי לתקן את העולם כולו, ולהגיע לקיום הפסוק, ה' ימלוך לעולם ועד (בתוך דברי האר"י נלמד מדוע אין אומרים קדושה זו אחרי תפילת ערבית מדי יום, כי אין בידינו כח להמשיך הארת האצילות בבריאה אלא בלילה הזו ולא בשאר ימי החול).
ומלמד אותנו האר"י שהקב"ה נמצא איתנו בשבת כמו בתפילה, ובצאת השבת אנו מעוניינים להשאיר משהו מקדושת השבת לימי החול, ולכן נתקן סדר קדושה, כדי להעמיד את תפיסת האלוקים העליונה, של השרפים, ולהוריד משם ברכה ע"י האופנים והחיות, עד לנגיעה האנושית במלכות ה'.
וכך תיאר הרמב"ם את צורת קבלת השבת, איזהו כבוד? זה שאמרו חכמים שמצווה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת, ומתעטף בציצית, ויושב בכובד ראש, מייחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך. וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת, ומתעטפים, ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך. וביאר הרב מבריסק שהכבוד הנוהג בקבלת שבת נלמד מההכנה שנאמרה בתורה לגילוי השכינה שבמעמד הר סיני, עטיפת הטלית הוא כמו ויכבסו שמלותם, הישיבה בכובד ראש והייחול לבא שבת, הוא כמו, היו נכונים ליום השלישי, והיציאה לקראת שבת הוא כמו שכתוב, ויוצא משה את העם לקראת האלוקים. הרי שהשבת היא מציאות של גילוי שכינה ועמידה לפני מלך.
ואע"פ ששונה שבת מתפילה, שהרי אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ואילו השבת היא יום עונג, ותשמיש המיטה מעונג שבת הוא, ובכל זאת בעיקרם הם דומים זה לזה. בשניהם האדם נמצא בקודש והקב"ה איתו. רק שבתפילה החול נשאר במקומו, והמפגש עם ה' מושג ע"י הפרישה היחסית מהעולם, ואילו בשבת משהו מהעולם עצמו נעשה מתאים אל הקודש וה' שוכן בו.
מקורות:
שער הכוונות דרוש א' עניין ליל מוצ"ש, שו"ע או"ח סי' ק"ב סעיף ד' ובמשנ"ב שם ס"ק ט"ו בשם חיי אדם סי' כ"ו סעיף ג', שו"ע או"ח צ"ט סעיף א', ברכות ל"ב ע"ב, שם ה' ע"ב, איוב י"ח ד', יחזקאל ג' י"ב, תרגום ישעיהו ו' ג', שמות ט"ו י"ח, רמב"ם פ"ל מהלכות שבת, פ"ל מהלכות שבת הל"ב, חידושי מרן רי"ז הלוי פ' יתרו, שמות י"ט י"ד-ט"ו וי"ז, ברכות ל' ע"ב, רמב"ם פ"ל מהלכות שבת הלי"ד.
