בפרשת בהר אנו מוצאים את מצוות השמיטה והיובל, שמתחברים יחדיו למערכת אחת שלימה. והיו לכם שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה, וקידשתם את שנת החמישים שנה. היובל שונה מן השמיטה, ומוסיף עליה בכמה דינים ומצוות, של שילוח עבדים וגאולת קרקעות, אבל דיני השביתה ממלאכת האדמה שווים לגמרי בשניהם. גם בסוגיות הגמ', למדו את דיני השביתה בשמיטה וביובל אלו מאלו. בהשקפה ראשונה מדובר על צד מסוים שהשמיטה והיובל שווים זה לזה, אלא שההתבוננות בפסוקי התורה מביאה להבנה שבכל זאת יש עקרונות שונים בשמיטה וביובל.
השמיטה היא בעצם שבת. כדרך שאחרי שישה ימי מלאכה ציוותה עלינו התורה לייחד יום לשביתה לכבוד ד', כך אחרי שש שנות מלאכת האדמה, נצטווינו לשבות לכבוד ד' שנה אחת. שבת ושמיטה הן שתי המצוות היחידות בתורה המבוססות על המספר שבע. הייחודיות של המספר שבע נובעת מהאופן שבו הקב"ה ברא את העולם. ששת ימי בראשית, ויום אחד לשביתה ברכה וקדושה.
בשבת, וגם בשמיטה, אנו נזכרים באלוקים שברא את הכל. יש בהם צמצום הריבונות של האדם על העולם ועל מעשי ידיו, וגם הכרה בחכמה העליונה שמנהלת את העולם, כדרך שאנו אומרים במזמור שיר ליום השבת, כי שמחתני ד' בפעלך, במעשי ידיך ארנן. מה גדלו מעשיך ד', מאד עמקו מחשבותיך. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת. רק בער וכסיל אינם יודעים ומבינים עד כמה עמקו מחשבות ד' וגדלו ממחשבותינו. האדם הנבון שמח במעשי ד', מתוך ביטחונו בחכמה האלוקית.
למרות שלא נזכר 'קדושה' בעניין השמיטה, הסברא נותנת שיש גם צד קדושה בשנה השביעית. מקרא מלא הוא ששביתת השמיטה היא לכבוד ד', ככתוב, ושבתה הארץ שבת לד', וכמו שבשביתת השבת היומית נתפרשה קדושה בתורה, כך גם ראוי שתופיע קדושה בשביתת השבת השנתית.
לעומת זאת, היובל איננו מזוהה לגמרי עם המספר שבע, שהרי הוא מגיע אחרי השנה השביעית, והמספר המהותי בו הוא חמישים. וקדשתם את שנת החמישים שנה. ביובל מופיעה הקדושה כנושא עיקרי ורשמי, והריבונות של ד' על אדם ועולם כתובה בהדגשה יתירה. כי לי הארץ, וכי לי בני ישראל עבדים. אלא שהריבונות האלוקית איננה מופיעה כדי לצמצם את מקומו של האדם, אלא כדי להחיל בעולם את האג'נדה האלוקית. גאולה תתנו לארץ. וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו.
אפשר לשמוע כאן רעיון חדש, המדבר על כך שיש לקב"ה כיוון ודרך, אליהם הוא מוביל את העולם. העולם איננו פועל רק לפי העיקרון של שכר ועונש, אם יעשה המצות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, והבחירות האנושיות הרעות עלולות להביא את העולם לקלקול הולך ומתעצם, אלא המגמה היא להוביל את העולם אל הגאולה ואל הטוב.
אפשר להוכיח שעיקרה של פרשת היובל הוא רוח הגאולה, ולא הריבונות האלוקית לכשעצמה, שהרי איסור הריבית נכנס בתוך הפרשה הזו, למרות שאיננו נוגע לשנת החמישים. הקשר הוא כנראה שרוח הגאולה של היובל אינה מתירה להכניס את הלווה להלוואה בריבית, שהיא מסלול אין סופי של החוב צומח ומתרחב. בהלוואה בריבית יש בחינה של שיעבוד עמוק, שמי יודע כיצד הלווה יוכל לצאת ממנו.
הריבונות האלוקית מופיעה בפרשת היובל, כדי להראות הקב"ה מגביל את כוחו של האדם להרע. הארץ לא תמכר לצמיתות, ובני ישראל לא ימכרו ממכרת עבד. כל זה כדי להבטיח את הגשמת התכנית האלוקית ויציאתה לפועל, כלשונו של הרמח"ל, מחזיר כל רעה לטובה ומביא בריותיו לרצונו.
מניעת המלאכה ביובל איננה מבוססת על צמצום ריבונותו של האדם, לכבוד ריבונות ד' אדון כל הארץ, אלא על ההכרה בעומק הטוב הנמצא בעולם, שמקומו מובטח מעצם המגמה האלוקית. כביכול, מעשי האדם, על חשיבותם והתיקון הגנוז בהם, ועל אפשרויות הקלקול שנפתחות בהם, אינם נוגעים ואינם משפיעים במקום שבו הרצון האלוקי בטוב שולט בתכלית. כאן מסתיים מרחב הפעולה שניתן לאדם.
אם איסור המלאכה בשביעית מבוסס על שבת ודומה לה, איסור המלאכה ביובל דומה ומתאים יותר ליום הכיפורים. יום המבטא את המקום העמוק שלשם לא מגיע כוחם של מעשינו לקלקל.
