אמרו חז"ל במדרש: זכור את אשר עשה לך. כתיב כאן זכור ובשבת כתיב זכור, שניהם שווים? אע"פ שכתוב בשבת זכור ובעמלק זכור – אינם שווים. משל למה הדבר דומה, למלך שעשה סעודה וזימן את האורחים. נכנס הקערה לפניו מלא כל טוב, ואמר זכור פלוני אוהבי. משקינח את הקערה אמר זכור פלוני שונאי. אמרו לו אוהביו, לזה הזכרת ולזה הזכרת? אמר, לזה הזכרתי על קערה מלא כל טוב ולזה הזכרתי על קערה ריקם. כך שבת כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו ולכבדו במאכל ובמשתה ובכסות נקייה, ובעמלק כתיב זכור את אשר עשה לך עמלק, על מה אתה זוכרו – על שולחן ריק, שנאמר, תמחה את זכר עמלק.
דברי חז"ל אלו, בפשטות, אינם מובנים. מהו היחס בין זכירת רעתו של עמלק, לזכירת השבת? ומהו עניין הקערה המלאה והריקה? מובן מאליו שזיכרון הרעה אינו נעשה על שולחן מלא, ואילו זיכרון הטובה מעורר שמחה וטוב לבב, ומה מקום להשוואה בינינו?
התורה וחז"ל החמירו מאד ברעתו של עמלק. רק עליו נשבע הקב"ה, כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדור דור. בכילויו תלויה השלמת כיסאו ושמו של ה', כמאמר חז"ל, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו. מהי רעתו של עמלק? ומדוע הוא סמל הרוע?
כשאנו מתבוננים במה שכתוב על עמלק, אנו יכולים למצוא שעמלק הוא בעיקר רוצח ואכזר. במלחמתו עם ישראל נאמר, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע, ולא ירא אלוקים. הוא נהג באכזריות לא מצויה כלפי חלשים, עייפים ויגעים, ולא פחד מה' לעשות זאת. גם על אגג, מלך עמלק בזמן שאול, אומר הנביא כשהוא מוציא אותו להורג: כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך. המן האגגי, ממשיכו של עמלק, היה מוכן בהינף יד, להשמיד להרוג ולאבד עם שלם, טף ונשים. הוא לא הרוצח היחידי בעולם, אבל ככל הנראה הרצח לא היה אצלו מקרה, אלא שיטה. הוא האמין במלחמה כמציאות עקרונית בעולם, ובמלחמה כמו במלחמה, ההריגה היא הניצחון.
איסור רציחה הוא בוודאי מהאיסורים החמורים. הוא מופיע בחריפות במצוות בני נח אחר המבול, והוא מנוגד באופן חזיתי לרצון ה'. הקב"ה אינו חפץ במות המת, ולא בהשחתת עולם, ואילו הרוצח משחית את האדם שנברא בצלם אלוקים. אמנם נראה שהניגוד הגמור נמצא בשורש הדברים. הרוצח הוא אדם שמאמין בכח כדרך יחידה ועקרונית לפתור בעיות. בעיניו, בני אדם הם עוינים זה לזה במהותם, העימות ביניהם יפרוץ במוקדם או במאוחר, ובעימות, מי שימהר להרוג הוא שישרוד מנצח.
התפיסה הזו מנוגדת בתכלית לאמונת הייחוד. מי שחי בתפיסה שנפש האדם נובעת מהארה אלוקית, מצפה לראות את הטוב משפיעה עליה ומדריך אותה, ונותן אמון באפשרות של שלום וידידות בין אנשים. התורה מעמידה את הכנסת האורחים בביתו של אברהם, אל מול האיסור שהטילו בסדום על הכנסת אורחים. אברהם מצוה את ביתו ושמרו את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, ואילו בסדום היתה צעקה. הצעקה היא היפוכה של הצדקה. זו נובעת מייחוד ה' ודרך ה', וזו נובעת מן ההיפך. אצל מאמיני הייחוד יש חיבור בין בני אדם, ועולם בלי אלוקי אמת מלא עוינות ושנאה.
עמלק העמידו את שלילת האמונה כשיטה עקרונית, ועולמם מבוסס על שלטון הכח. מכאן צמחה תפיסה שבה הרצח הוא הדרך לפתור בעיות. אצל המן הגיעו הדברים לשיאם, במחשבה המטורפת של רצח עם שלם, ובגלל עימות שהיה לו מול מרדכי שהעז לעמוד זקוף מולו, ולא לכרוע לפניו.
מעמדתו זו של עמלק, יוצאת גם שנאת עולם לעם עולם. ישראל מכריזים בעצם נוכחותם את ההיפך הגמור מתפיסתו של עמלק. יסוד חיינו הוא אמונת הייחוד, והתפיסה שלימד אותנו אברהם, שדרך ה', האופן שבו ה' פועל בעולמנו, הוא צדקה ומשפט. היושר והצדק, החסד והרחמים, הופכים להיות יסוד הקיום. בני האדם, הנבראים בצלם אלוקים, מכוונים גם הם לטוב, והרצח הוא עוול נורא וחסר טעם.
ישראל בשמירת השבת מעידים על כך שאלוקי אמת ברא את העולם, והעיד על עולמו, והנה טוב מאד. בזה הם שוללים את עמלק מיסודו. הצלחת המלאה של השבת, לעומת השולחן הריק של עמלק, מלמדים שתפיסתו של עמלק איננה יכולה בסיס לקיום העולם. רק אמון בעולם ובבוראו, בטוב וביושר שאפשר להעמיד בין בני אדם, יכול להיות בסיס לקיום חי ויציב ולחיי תיקון ובניין של החברה האנושית.
מקורות:
תנחומא פרשת כי תצא, דברים כ"ה י"ז-י"ט, שמות כ' ז', שם י"ז ט"ז וברש"י שם, שמואל א' ט"ו ל"ג, בראשית ט' ה'-ו', שם י"ח י"ט, שם י"ט י"ג.
