אמרו חז"ל במדרשם, יעקב שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר, ויחן את פני העיר, נכנס עם דמדומי חמה, וקבע תחומין מבעוד יום. ויש להתבונן מהו עניין השביתה של אדם בשבת, שמגדירה את תחום השבת שלו, שזו תהיה שמירת השבת של יעקב. האם לא היה מקום לדבר על מניעה ממלאכה, או על שאר דיני כבוד ועונג? ונראה לעיין מעט בגדר איסור יציאה חוץ לתחום, ולומר בו דבר חידוש.
כתוב בפרשת המן, ראו כי ה' נתן לכם השבת, על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומיים, שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. וברש"י, אל יצא – אלו אלפיים אמה של תחום שבת. ולא במפורש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים, ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר. רש"י נקט כדברי האומר תחומין דרבנן, ואין הפסוק אלא אסמכתא. ובאמת העניין הזה שנוי במחלוקת תנאים, ויש הסבורים שתחומין הוא איסור תורה. והרמב"ם הכריע שתחומין הוא איסור תורה, אבל שיעור האיסור מן התורה הוא ביציאה חוץ לי"ב מיל, ואילו אלפיים אמה הוא שיעור תחומין מדרבנן.
הזכרת הפסוק הזה כמקור לאיסור תחומין או כאסמכתא בעלמא, מלמד שגדר איסור תחומין הוא היציאה בשבת חוץ ממקומו של אדם. אלא שיש בעניין הזה פרט מחודש, שמקומו של אדם נקבע בכניסת שבת. במקום שבו אדם קובע את עצמו בתחילת השבת, זהו מקומו, ומשם אסור לו לצאת.
אפשר להתייחס להבחנה הזו כאל פרט בעלמא. התורה או חכמים אסרו על האדם לצאת ממקומו, וחל צורך להגדיר מהו מקומו של האדם. כיון שהאיסור הזה, ככל איסורי ודיני שבת, חל בכניסת השבת, ממילא הגדרת המקום נתפסת ונקבעת לפי הזמן הזה. אמנם נראה שאין זה סוף דבר. כל איסור תחומין מיוסד על זה שהאדם השובת בשבת, שביתתו יוצרת לו מקום, ולכן אסור לצאת ממקומו. בעניין הזה איסור תחומין קרוב לאיסור מוקצה. השבת היא יום של שביתה, יום שהאדם נמצא במנוחה ובקביעות. בכניסת השבת נקבעת צורת הקיום של האדם לשבת הזו, וכל מה שנמצא תחת ידו וזמין לשימושו, הוא חלק מן הקיום השבתי שלו. אבל מה שלא היה בכניסת שבת בתוך המרחב של קיומי, הוא, כביכול, מחוץ לעולמי, ואין לי אפשרות להכניסו פנימה בשבת. זהו השורש לאיסור מוקצה בשבת, החפצים המוקצים ממני, הם מחוץ לעולמי, ואין לי היתר להכניס אותם לעולמו.
מחלוקת התנאים הגדולה, אם יש מוקצה או אין, איננה האם אסרו חכמים את איסור מוקצה או לא. אם זה היה הוויכוח, לא היה לרבי שמעון מקומות שהוא מודה בהם. שהרי, אם חכמים לא אסרו את איסור מוקצה, לא היה צריך להיות דבר שבו רבי שמעון מודה. המחלוקת היא האם אדם מקצה מדעתו דברים שאין הוא מתכונן להשתמש בהם בשבת, או שלא. כל מה שתיתכן אפשרות להשתמש בו בשבת, אין האדם מקצה אותו מדעתו, לדעת רבי שמעון, ולכן אין הוא מוקצה. לעומת דברים מסוימים, שרמת ההקצאה שלהם היא גבוהה, מודה רבי שמעון שיש מוקצה בכה"ג.
זהו גם המובן של איסור תחומין. השבת היא השביתה, והיא יוצרת הגדרה למקומו ומציאותו של האדם, ולכן אסור לאדם לצאת ממקומו. זוהי הסיבה שהרגע הקובע את שביתתו של האדם הוא רגע כניסת השבת, משום שרק השביתה יוצרת את מקומו ותחומו של האדם.
בעניין הזה יש לציין את הדיון בגמ', על יו"ט ושבת שחלים בסמיכות זה לזה, אם הם קדושה אחת או שתי קדושות. וזה ברור שמצד מהות הימים הם בוודאי שתי קדושות שונות לגמרי, ומה שייך לומר שהם קדושה אחת. ונראה שהנידון הוא רק בשאלה האם האדם המקיים את השבת ואת היו"ט, יוצר לעצמו שביתה אחת לשני ימי הקודש הללו. מה שהוקצה מדעתו של אדם בכניסת שני הימים, נשאר מוקצה לשני הימים בשווה. והוא הדין לגבי תחומין, אם נאמר ששבת ויו"ט מחייבים לקבוע שביתה אחת לשני ימי הקודש האלה, יהיה האדם מחויב להישאר במקומו בשני הימים האלה.
אם כנים דברינו, איסור תחומין אינו אחד מדיני השבת, אלא הוא תולדה מכך שהשבת מתקיימת אצל האדם, וחלה עליו שביתה מכניסת השבת ועד סופה, שביתה הקובעת את מקומו ומצבו. כשאמרו חכמים שיעקב אבינו קבע את מקומו בעיר בכניסת שבת, הכוונה שהשבת מתקיימת אצלו חלה עליו, ולכן חל עליו איסור תחומין. חז"ל העמידו את שמירת השבת אצל יעקב בעניין תחומין, כדי ללמדנו שהוא לא רק נמנע מלחלל שבת, אלא השבת וקדושתה חלו עליו, והוא בין מקיימי השבת.
מקורות:
בראשית רבה י"א י"ז, בראשית ל"ג י"ח, שמות ט"ז כ"ט וברש"י שם, רמב"ם פכ"ז מהלכות שבת הל"א, עירובין ל"ח ע"א.
