עד כה עסקנו בגישה המפרשת את המילים – מנוחת אמת ואמונה, כתיאור לשלימות הנפש של ישראל הנחים במנוחת השבת, ומגיעים בזה לידיעת האמת ולשלימות האמונה, או למעלה פנימית של אמת ואמונה. דברינו אלה מיוסדים על מפרשי הסידור, מרבותינו הראשונים, שכך פירשו. מפרשים אחרים סמכו את מילות התפילה האלה, לפסוק מנבואת ישעיהו, ונתתי פעולתם באמת, ועל הפסוק, וארשתיך לי באמונה. לכאורה, הפסוקים הללו אינם עסוקים במעלתם של ישראל, ובזכייתם במעלות האמת והאמונה, אלא בעמדה של בורא העולם ביחס למה שהוא נותן לישראל.
האמת, היא אחת ממידות רחמים שהתגלו למשה בנקרת הצור, ואנו חוזרים עליה באמירת י"ג מידות. ואם מבקש אדם להבין מה עניין האמת בין מידות רחמים, צריך להתבונן בהקשר שבו נאמרו המידות. ה' כרת עם ישראל כמה בריתות, והבטיח להם כמה הבטחות. אלא שחטא העגל הוא חטאה גדולה, שבגללה היו ראויים ישראל לכליה, כמו שנאמר למשה, ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול. ישראל בחטאם אבדו את הזכות לקיום אותן בריתות והבטחות. וגם, לא עלה על דעת בו"ע לבטל את שבועתו והבטחתו, אלא הוא התכוון לקיימן בזרעו של משה. ובכל זאת, בין טענותיו של משה בתפילתו, הוא מזכיר את השבועה: זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך. מהי משמעות הדברים? הרי בוודאי איבדה השבועה את תוקפה בחטאם של ישראל? וגם, כמו שמפורש, הקב"ה לא התכוון להפר את השבועה?
תשובת שאלה זו כוללת שני יסודות גדולים. האחד, בהבנת דרכי הפעולה של מידות הדין והרחמים. המושכל הראשון הוא, שהדין אומר שראוי להעניש את האדם, ואילו הרחמים אומרים שיש לרחם עליו. אמנם, עומק העניין הוא, ששתי המידות הללו יוצרות הסתכלויות שונות על המציאות, ומביאות לתפיסת דעת שונה לגמרי. הדין והרחמים מביאים שיפוט אחר על מעשה האדם, ועל העונש הראוי לו. אותו החטא נתפס בדין כחטא חמור מאד, ואילו ברחמים החטא נראה כקטן הרבה יותר. לפעמים טענה אחת, באספקלריה של מידת הדין, יש בה קטרוג, ואילו בעולמה של מידת הרחמים היא סיבה לסליחה. גם העניין הזה נראה בפרשת העגל. מתחילה, מיד אחרי החטא, תבעה מידת הדין לכלות את ישראל, מפני קשיות ערפם של העם, כדברי ה': ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם, ואכלם. לאמור, כיון שהם קשי עורף, והתשובה קשה להם, אין טעם להאריך אף, משום שהסיכוי שיחזרו הוא קטן. וכשהגיע עת רחמים, ונתגלו י"ג מידות, ביקש משה להחזיר שכינה לתוכנו, ואמר, ילך נא ה' בקרבנו, כי עם קשה עורף הוא. קשיות העורף כאן היא טיעון לרחמים. לאמור, הם נבראו עם קשיות עורף, ואין צידוק לתבוע מהם תיקון מהיר כל כך.
באותו האופן, האם עשיית משה לגוי גדול היא קיום של השבועה לאבות? התשובה היא שבזה גופא נחלקות מידת הדין ומידת הרחמים. זהו בוודאי לא הקיום שאליו היתה הכוונה מתחילה. מידת הדין טוענת, שבמציאות שהחטא יצר, כך ראוי להיות קיום השבועה. אמנם מידת הרחמים מעלה את הטענה, שהאמת השלימה דורשת קיום מלא של השבועה, והיא מובילה את מציאת הדרך להתגבר על החטא. זה מה שפעלה תפילתו של משה, וזהו היסוד השני, שמידת האמת היא מידת רחמים עליונה, המציגה תביעה שהבטחה תקוים, גם אם יש סיבות גדולות, עצומות וצודקות שלא לקיימה. המידה הזו, הנמנית בין י"ג מידות של רחמים, היא שורש לביטחון ולוודאות שלנו בגאולה העתידה ובקיומן של כל הטובות שאנו מצפים להם, שהרי בעלמא יש לחשוש תמיד שמא יגרום החטא, וימנע את קיום ההבטחות. אבל מידת האמת היא שורש להגשמה מלאה של התוכנית האלוקית, שהרי הקב"ה הבטיח עליה לאבות ולישראל, ועל ההבטחה הזו אנחנו סמוכים ובטוחים שיעשה לנו נס.
זוהי משמעות הפסוק, ונתתי פעולתם באמת. הקב"ה ישלם שכר ראוי למעשי ישראל, על אף סיבות וקטרוגים שונים, וזה מחמת מידת האמת שלו, הדורשת נאמנות להתחייבות, גם אם האדם אבד את זכותו. האמת המוזכרת במנוחת שבת, מלמדת שהמנוחה בשבת נשענת על האמת העליונה, המבטיחה את קיום ההבטחות בכל מצב. וארשתיך לי באמונה. אירושין הם התחייבות להתחתן. כוחה וערכה של התחייבות תלוי בעיקר ברמת נאמנותו של המבטיח. הקב"ה מארש את כנסת ישראל, ונאמנותו האלוקית והאין-סופית הופכים את האירוסין האלו לבטוחים. מנוחת השבת היא ההישענות על האמת האלוקית ועל הנאמנות שלו.
מקורות:
מנחה של שבת, פירוש ר"י ב"ר יקר ואבודרהם, ישעיהו ס"א ח', הושע ב' כ"ב, שמות ל"ב ט' וי"ג, שם ל"ד ט'.
