שירו של ראב"ע, כי אשמרה שבת, מודפס בסידורים ומורגל בפי הכל. מילותיו ידועות והכל שרים אותו, ואין הכל מתבוננים בדברי השירה הזאת. ואין ספק שלא דבר הוא ריק ממנו, וברצוננו לעיין במילות השיר, כפי הראוי לדברי חכמים.
כי אשמרה שבת א-ל ישמרני, אות היא לעולמי עד בינו וביני. רבים שואלים מניין שהשומר שבת מובטח לו שה' ישמרהו, ותשובתם ברורה מתוך דברי השיר, אות היא לעולמי עד בינו וביני. ראב"ע ייסד את דבריו על מקרא מלא. אך את שבתותי תשמרו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם. לדעתו, יש כאן אות בינינו לבין ה', אות שיש בה הדדיות. ההתחייבות שלנו היא שנשמור את שבתותיו של ה', ומתחייב שכנגד שמירתנו את של ה', הוא ישמור את שלנו, את חיינו ועניינינו.
וחז"ל על הפסוק הזה, כתבו, מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל. ואפשר לפרש, שזהו חלק ה' באות ההדדית הזו, ומזה הסיקו שקדושת ישראל איננה דבר קבוע, אלא בכל שבת נוספת קדושה על ישראל. אמנם נראה שאין זה פשוטם של דברים. ויותר נראה שהשבת מוזכרת כאן כעניין של ה', משום שהוא מבטא את שייכותנו אליו, וכנגד זה יש ללמוד על שמירה של ה' אותנו.
אסור מצא חפץ עשות דרכים, גם לדבר בו דברי מלכים, דברי סחורה או דברי צרכים. דברי השיר הללו מיוסדים על נבואת ישעיהו, וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר. אבל ראב"ע מוסיף כאן פירוש. אהגה בתורת א-ל ותחכמני. גדר ההימנעות מענייני חול בשבת אינו סייג לאיסור מלאכה, אלא חלק מקדושת היום ופינויו לעיסוק של קדושה, אהגה בתורת א-ל. כדברים האלה כתב הרמב"ן בפירוש המילים 'מקרא קודש' הכתובות בתורה על כל ימי הקודש. מצוה היא על ישראל, להיקבץ בבית האלוקים ביום מועד, לקדש היום בפרהסיה בתפלה והלל לא-ל. הרמב"ן מבין שמקרא קודש מכוון לאספת העם בבית האלוקים. אמנם הקדושה עצמה היא הפניה לה', וכך יש לפרש את הכתוב בשבת, זכור את יום השבת לקדשו. ואע"פ שחז"ל דרשו ממנו להזכיר את קדושת השבת בדיבור, אין זה מבטל את העולה מפשוטה של תורה, שיום השבת יום קדוש הוא, ומיועד לקרבת ה' וללימוד התורה. כדברים האלה מבואר בגמ' ירושלמי, לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה.
בדברי ראב"ע נמצא חידוש נוסף. ותחכמני. אפשר היה לראות בזה תוספת של מה בכך, כיון שהשבת נועדת ללימוד, מן הסתם הלומד – יחכים. אמנם דברי השיר כאן מיוסדים על הבנה בפירוש הפסוק, ויברך אלוקים את יום השביעי, וביאר ראב"ע שם, ויברך אלוקים — פירוש ברכה, תוספות טובה. וביום הזה תתחדש בגופות דמות כוח בתולדות, ובנשמות, כוח ההכרה והשכל. ביאור דבריו, שברכת השבת היא תוספת טובה והצלחה בדברים הנעשים בשבת. בגופות, במעשיים החומריים של האדם חלה הברכה, בתולדות – הכוונה בכח הדברים הפועלים בטבעו של עולם. ובנשמות, ברכה מיוחדת יש בשבת לנשמות. מתחדשת ומתעצמת בשבת האפשרות להבין ולדעת דברי חכמה, ומכאן, אהגה בתורת א-ל ותחכמני.
בו אמצא תמיד נופש לנפשי. הנה לדור ראשון נתן קדושי, מופת בתת לחם משנה בששי, ככה בכל ששי יכפיל מזוני. המשמעות שיש ללמוד מפרשת המן, ומלחם המשנה שאספו ישראל ביום שישי, שהשבת כוללת הבטחה שה' נותן את צרכי השבת. העניין הזה מפורש בדברי חז"ל, כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד יוה"כ חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לת"ת.
ונראה שטמונה כאן הבנה מעמיקה בפרשת המן. עניין השבת בפרשה זו, איננו מתחיל בחיוב שביתה המוטל על ישראל בשבת. תחילת העניין היא שה' שובת בשבת, ואיננו נותן מן לישראל, כדרך ששבת ממלאכתו בבריאה. וכדרך שבבריאה ה' עשה את מלאכת השבת ביום שישי, ע"י שברא בו שתי בריאות, בהמות וחיות, וגם אדם, כך בעניין המן נתן ה' את צרכי שני הימים ביום שישי, לחם משנה. לפי זה, הפסוק, שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, אינו ציווי על שמירת השבת, אלא כמו כל הציוויים בעניין המן. יש בו הוראה לישראל שאין ירידת מן בשבת, וישראל אינם מקבלים בשבת מן. אלא שהמציאות הזו שישראל ישבו בשבת תחתיהם, ולא יצאו ממקומם, היא עצמה הפכה לשמירת שבת של ישראל, ככתוב, וישבתו העם ביום השביעי. שביתת ה' מנתינת המן יוצרת את שביתת ישראל, שהרי מלאכתם היתה – קבלת מזון מה'. לכן יכלו חז"ל לדרוש מהפסוק אל יצא איש ממקומו פרטים בחובת שביתת שבת, שהרי מפורש בתורה שהיתה זו שביתה ראויה לשבת.
ולמד מכל זה ראב"ע, שצורת שביתת השבת הכללית, היא לקבל מה' ביום שישי את צרכי השבת. ככה בכל שישי יכפיל מזוני.
מקורות:
שירו של ראב"ע לשבת, שמות ל"א י"ג, מכילתא שם, ישעיהו נ"ח י"ג, ויקרא כ"ג ב' וברמב"ן, שמות כ' ז', פסחים ק"ו ע"א, ירושלמי שבת פט"ו הל"ב, בראשית ב' ג' ובא"ע שם, ביצה ט"ז ע"א, שמות ט"ז כ"ט-ל', עיין ברש"י שם בעניין תחומין.
