כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לד'. כשם שציוותה תורה שבת לאדם, החלה על יום אחד בכל שבוע, כך ציוותה התורה על שבת הארץ, החלה על שנה אחת בכל שבע שנים. שבת האדם חלה מתחילתו של יום ועד סופו, ושבת הארץ חלה על שנה שלימה, הפותחת בא' תשרי, ומסתיימת בכ"ט באלול. עד כאן ההקבלה די ברורה. יש עניין נוסף בשבת הארץ, והוא עניין קדושת שביעית החלה על הפירות. הדין הזה מבואר בתורה, והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עימך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול. את המילה לאוכלה דרשו חז"ל בכמה פנים, לאוכלה ולא לסחורה, לאוכלה ולא להפסד, ומשמעות כל הדרשות האלה, שהפירות שגדלו בשביעית יש להם ייעוד, והוא אכילה כזו שכולם שותפים בה. הייעוד הזה מפקיע את כל השימושים המנוגדים לו. לכאורה, יש כאן שני עניינים שונים במהותם, איסור מלאכה וקדושת הפירות.
די מובן מדוע זמנה של קדושת הפירות אינו מתחילת שנת השמיטה ועד סופה. קדושת שביעית היא דין נוסף על איסור המלאכה של שביעית, והוא, לכאורה, תוצאה של שבת הארץ, ולכן זמנו נע משנת השמיטה. הפירות שנותנים העצים בתחילת השנה, אין בהן קדושת שביעית, וממילא לא חלים עליהן דינים אלה, ואילו הפירות של תחילת השנה השמינית קדושים בקדושת שביעית. המשנה מלמדת שיש סוג של תאנים, שהזמן הלוקח לפירותיו להתפתח הוא שלוש שנים, ולכן, בנות שוח, שביעית שלהן שניה, שהן עושות לשלוש שנים.
הקושי הוא, שאחת מן המלאכות האסורות בשביעית וכתובות בתורה, נעה יחד עם קדושת הפירות לזמנים אחרים. את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזירך לא תבצור, שנת שבתון תהיה לארץ. גם בשבת, נאסרה הקצירה במפורש, ככתוב, בחריש ובקציר תשבות, והיא אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת. אמנם בשבת כל ניתוק של פרי או ירק ממקום גידולו אסור משום קוצר, ואילו בשמיטה מותר בוודאי לתלוש פירות מן הקרקע, ומשמעות האיסור היא שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, כלשון הרמב"ם, ואם קצר כדרך הקוצרין, לוקה. רש"י פירש, לא תקצור, להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל. הטעם שאין דרך לפרש את איסור קציר של שמיטה כמו איסור קציר של שבת הוא ברור, שהרי במפורש התירה התורה לאכול מפירות שביעית, וייעדה את הפירות לאכילה, ובהכרח מותר לתלוש פרי מן העץ. הקושי הוא שאיסור הקציר הזה, שלכאורה הוא מלאכה כמו זריעה, מתייחס רק לפירות שביעית, ולכן מותר לבצור ולקטוף את פירות העץ בתחילת שנת השמיטה, משום שאלו הן פירות השייכות לשנה הקודמת. לעומת זאת, בתחילת השמינית עדיין אסור לבצור ולקצור את הפירות, משום שהן פירות שביעית. העניין הזה נראה מוזר במקצת משום שבתורה נראה שכל המלאכות נמנות יחדיו, וקשה לחשוב שיש הבדל גדול כל כך בדיניהם.
ונראה לומר שאיסורי מלאכה בשביעית, ודיני קדושת הפירות, אינם שני עניינים שונים במהותם, אלא עניין אחד בעל שני צדדים. העיקרון של שבת הארץ מחייב שהאדם לא ישלוט על הקרקע, וזו תישאר, כביכול, לעצמה. מלאכת הזריעה היא הסוג הראשון של שליטה של האדם על הקרקע, ושיעבוד שלה אל צרכיו. זה בעצם אמור להביא למצב שהקרקע תעמוד שוממה, והאדם לא ישתמש בה. אלא שעצירת מלאכת הזריעה לא תמנע את הקרקע מלתת פירות. העצים ימשיכו לתת פרי, משום שאין צורך בפעולה אנושית מדי שנה, כדי שהעצים יוציאו פירות. ויגדלו בארץ ספיחים, שהרי כן היא דרך הטבע, כלשון רש"י, אפילו לא זרעתה, והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח. אם ישתמש האדם בגידולים האלה לצרכיו, תהיה זו שוב השתלטות של האדם על הקרקע.
לכן ציוותה תורה שהפירות הגדלים בשדה בשביעית לא יהיו בשליטת אף אדם. הבעלים מצווה להפקירם, וגם אדם אחר שבא לקחת מהם, אסור שייקח לעצמו את הפירות כמו בעלים, שהרי גם לו אסור לשלוט על השדה. לכן ציוותה התורה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עימך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול. מלאכת קצירה היא ענף של הדין הזה. אסור לאדם לקצור כדרך הקוצרים, משום שזו שליטה על הקרקע.
דינים אלה חלים רק על פירות ששנת השביעית, שהרי אם קצר האדם את פירות השנה השישית, אין הוא משתלט על השדה בשנה הזו, אלא בשנה שלפניה. לעומת זאת, פירות השנה השביעית אסור לקוצרם גם בשנים הבאות, משום שאכילתם כבעלים היא שימוש בקרקע השנה השביעית.
מקורות :
ויקרא כ"ה ב'-ז', גמ' ע"ז ס"ב ע"א, שביעית פ"ה מ"א, שמות ל"ד כ"א, רמב"ם פ"ד ה"א, רש"י ויקרא כ"ה ה'.
