אמרו במשנה, סדר תקיעות שלש של שלש שלש. מצוות שופר בראש השנה היא להריע שלוש תרועות, ותקיעה פשוטה לפני כל תרועה ואחריה. ובגמ', מנין לשלש של שלש שלש, תלמוד לומר, והעברת שופר תרועה, שבתון זיכרון תרועה, יום תרועה יהיה לכם. ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה, ת"ל שביעי שביעי לגזירה שוה. ביחס לר"ה הוזכרו בתורה פעמיים תרועה, וביחס ליוה"כ ביובל תרועה אחת, ומגזירה שווה למדו לחייב שלוש תרועות בכל אחד מהם. והבנת הדברים בהכרח היא, שכל אחת מהתרועות מבטאת תוכן אחר, שאל"כ אין שום טעם לשלוש תרועות, שהרי לא מצאנו מקור ליותר משתיים. וכך כתב רש"י בפירושו למשנה, סדר תקיעות שלש של שלש שלש, אחת למלכויות ואחת לזיכרונות ואחת לשופרות. הברכות מפרשות את תוכן התקיעות.
ונראה לבאר הדברים יותר. בר"ה מריעים כדי להיזכר לפני ה' לטובה, כמשמעות הפסוק, זיכרון תרועה, וכפירוש הרמב"ן, יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזיכרון לפני ה'. תוכן התרועה וכוחה להיזכר לטובה, הוא, שהיא מבטאת את מלכות ה', ככתוב, בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. נמצא שיש שתי כוונות לתרועה בר"ה, מלכויות וזיכרונות, וכפל הפסוקים מלמד שכוונת התורה היא שנריע שתי תרועות. התרועה ביוה"כ של יובל, נראה שהיא מבטאת את כח הגאולה של היובל.
היובל בעיקרו, בא להראות את בעלות ה' על הארץ, ככתוב, כי לי הארץ, ועל ישראל, כי לי בני ישראל עבדים. אמנם אדנותו של ה' על ישראל ועל העולם מתבטאת בהשלטת רצונו ודרכו על המציאות, ועל זה כתוב, גאולה תתנו לארץ. אין רצונו אלא בגאולה. זוהי התרועה של שופרות, שעניינה, המגמה האלוקית לתקן את המציאות כולה, ולהסיר כל קלקול ממנה, כמו שכתב הרמח"ל, סגולת השופר בתקיעתו למטה וכח שרשו למעלה, הוא להחזיק (לחזק) הטוב ולכפות הרע.
מתוך התורה יש ללמוד על שתי תרועות בראש השנה, למלכויות ולזיכרונות, וביוה"כ על תרועה אחת לשופרות. אמנם מהלימוד שביעי שביעי, למדנו שבשניהם יש להריע את שלוש התרועות. הלימוד מגזירה שווה הוא, שגם ר"ה וגם יוה"כ, עניינם הוא בחודש השביעי, שבו מתחילה השנה החדשה, והקב"ה מסדר את ההנהגה לשנה הבאה. בזה באים לידי ביטוי שלושת ענייני התרועה. המלכויות, משום שההנהגה והמשפט שייכים למלכות, כמו שכתוב, מלך במשפט יעמיד ארץ. זיכרונות, משום שהמלך נושא על כתפיו את צרכי העם ודואג לטובתם, כמו שאמר הרמב"ם על מלך בשר ודם, ליבו לב כל קהל ישראל. ושופרות, משום שלכל מלכות יש תפיסה של הנהגה הקובעת בכל ענייניה, ואצל בורא העולם מגמת מלכותו היא גאולה ותיקון, כנאמר בברכת מלכויות, לתקן עולם במלכות שד-י.
ובאמת, בר"ה מבחינתו הנגלית, די במלכויות וזיכרונות, ולכן רק שתי התרועות הללו נכתבו בתורה. וביוה"כ של יובל, די בשופרות. אבל הועילה גזירה שווה ללמדנו, שבסופו של דבר, גם המלכויות והזיכרונות, וגם השופרות, שייכים לעניין ההנהגה האלוקית בעולם, שכוחה חל בחודש השביעי, שהוא תחילת השנה הטבעית, וכל המועדים שבו באים מפני כך. האחד לחודש השביעי הוא, יום טוב של ראש השנה, על יוה"כ כתוב, בראש השנה בעשור לחודש, ועל חג הסוכות כתוב, וחג האסיף תקופת השנה, וברש"י, תקופת השנה – שהוא בחזרת השנה בתחילת השנה הבאה.
ועוד, שאין מלכויות וזיכרונות לפני ה', שאין בהם שופרות. משום שהתוכן הפנימי והמגמה של מלכותו ית' היא להיטיב לנבראים, ולתקן כל הקלקולים. ואין שופרות בלי מלכויות וזיכרונות, שהרי רק שליטתו של הקב"ה בעולם, ואהבתו לבני אדם, ובפרט לישראל, היא מחילה את מגמת ההטבה והתיקון במציאות. ולכן, מריעים שלוש תרועות גם בר"ה וגם ביוה"כ של יובל, וגם מברכים בשניהם, מלכויות, זיכרונות ושופרות. ולעולם, שלושת הבחינות האלה מבוססות זו על גבי זו, כששורש הכל הוא רצון ההטבה, המתבטא בשופרות, התוצאה שלו היא האהבה לנבראים, ולישראל בפרט, המתבטאים בזיכרונות, ואת שניהם מכילה המלכות, שהיא ההנהגה האלוקית והשליטה בפועל.
ובאמת זהו עניינו של ראש השנה, ככתוב, כה אמר ה' צבאו-ת, מלך ישראל וגואלו, אני ראשון, ואני אחרון, ומבלעדי אין אלוקים. ופירושו, אני ראשון, רצוני הוא נקודת הראשית של הבריאה, והיא נעוצה בהיותו מלך ישראל וגואלו, וחפץ לתקנם ולהביאם אל התכלית. ואני אחרון, סוף ההיסטוריה הוא בהגשמת רצוני ובהוצאתו לפועל. וכל ששת אלפי שנות העולם, אינם יוצאים משליטתו ואלוקותו. כולן הן הדרך להגשמת מגמתו להיטיב. מדי ר"ה, הקב"ה בא לדון את העולם, ולהכריע מהי הדרך לקידומו אל התכלית.
מקורות:
ר"ה ל"ג ע"ב וברש"י, שם ל"ד ע"א, ויקרא כ"ה ט' וכ"ג-כ"ד ונ"ה, שם כ"ג כ"ד וברמב"ן, במדבר כ"ט א', תהילים צ"ח ו', מאמר החכמה לרמח"ל, משלי כ"ט ד', ר"ה כ"ט ע"ב, יחזקאל מ' א', שמות ל"ד כ"ב וברש"י, ישעיהו מ"ד ו'.
