בעקבות דברינו אודות קריאת התורה במנחה של שבת, שיש לה קשר אל הארת רעווא דרעווין המאירה אז, בשונה מן הטעם הנאמר בגמ', משום יושבי קרנות, וביאר רש"י, יושבי חנויות, כל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי, תקון בגינייהו קריאה יתירה. ובאמת הראנו שורש לדברינו במה שהביא הב"י מדברי בעל שבלי הלקט, שהביא מרש"י, שבמנחת יו"ט אין אומרים פסוק ואני תפילתי לך עת רצון, משום שביו"ט אין קוראים בתורה, ומשמע שיש קשר בין קריאת התורה לעת הרצון. ובדברי האר"י מפורש הדבר שקוראים בתורה במנחת שבת משום עת הרצון הנוהגת אז.
והאיר אחד מן החברים, איך אפשר לחבר דברים אלה, עם הנאמר בגמ' שקוראים במנחה משום יושבי קרנות. וכי דברי חז"ל המפורשים בתלמוד אינם האמת לאמיתה, ח"ו? ובאמת זו שאלה השייכת לדינים והלכות רבים שטעמם מבואר בגמ' ובראשונים, וחכמי הסוד מגלים בהם עומק אחר. בכל אלו מבקשים אנו לידע מהו היחס בין טעמי ההלכה הפשוטים, ובין הסוד ורעיונותיו העמוקים.
ובספר הזוהר נאמר, ורבנן דמתניתין ואמוראין – כל תלמודא דלהון על רזין דאורייתא סדרו ליה. ואע"פ שבמשנה ובגמ' נאמרו טעמים פשטיים להלכות שונות, אין זה סותר שבמעמקי הדברים יש טעמים נסתרים, עמוקים וגבוהים לאותן ההלכות. ועיין בספר הזוהר בעניין הצורות השונות של תרועה שאנו עושים, שברים-תרועה, שברים ותרועה, שבגמ' לפנינו הוצג הדבר כספק מהי התרועה שציוותה תורה, אם גנוחי גניח (שברים), או ילולי יליל (תרועה), או גנוחי ויליל (שברים-תרועה). וכתבו על זה בזוהר, ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא ולא ידעי דתרווייהו אצטריכו. אינון לא ידעי ועבדין תרווייהו, ואנן ידעינן ועבדינן תרווייהו, וכלא נפקין לארח קשוט. הרי שמקובל על הזוהר שחכמי המשנה והגמ' יזכירו טעם אחד, אחוז בדרכי הפשט של ההלכה ושל המנהג, ויחד עם זה יש טעם על פי סודות התורה, וכולא נפקין לאורח קשוט. ועיין שם עוד בזוהר שאמרו דברים דומים על שני ימים טובים של ר"ה, שבפשט הטעם הוא זמן הגעת העדים לקדש את החודש, ואם הגיעו מן המנחה ולמעלה, תקנו שיהיו נוהגים היום קודש ולמחרתו קדש, כדי שלא יתקלקלו הלויים בשיר. ובזוהר שם גילו משמעות פנימית לשני הימים, דינא קשיא ודינא רפיא. וא"כ, לא יפלא שטעם הקריאה במנחת שבת בגמ' הוא משום יושבי קרנות, והאר"י מלמד שהוא משום הארת רעווא דרעווין.
ויתכן לומר, שתקנת חז"ל היתה מהטעם הפשוט שהתבאר בגמ', ולולא הטעם הזה לא היו מתקנים תקנתם. וכך היא הדת, שאין מתקנים תקנת חובה לכל ישראל, כי אם לפי דרכי התורה הנגלית, כמו שכתוב, הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם. אמנם סודות התורה מתגלגלים בתוך הלכות התורה, והדין הנקבע לפי כללי ההלכה, הוא המתאים לסתרי תורה.
ואולי כשנתבונן בעומק הדברים נמצא שהטעם המבואר בגמ', מתאים גם לסוד הדברים. ואקדים את מה שאמר רבנו האר"י על עניין השבת באופן כללי. כי בשבת עולין העולמות, ובחול נשמות לבד. והמובן הוא, שגזירת המיתה שנגזרה על האדם בחטאו הראשון, משמעותה שאין האדם יכול לקדש ולתקן את גופו בכח עבודתו, ורק אחרי המיתה, בזמן התחיה יתעלה הגוף וייתקן, ויגיע לעולם הבא. וכל עוד אנחנו בעולמנו שלנו, עצם המציאות נשארת כמו שהיתה, ורק נשמת האדם ותודעתו נתקנת ומשתכללת ומתקרבת אל אביה שבשמים. אבל התיקון הכללי לעולם הבא, הכולל גם תיקונה של עצם המציאות, נוצר ממעשינו ועבודתנו בשמירת השבת. נמצא שרק בשבת יש תיקון ופרי למעשי ידינו גם בבחינת הגוף והעולמות עצמם, ולא רק מבחינת נשמתם. ועוד נאמר בדברי האר"י, שעיקר התיקון המיוחד של השבת, במציאות העולמות, מתבטא ביציאה אל השדה בקבלת שבת. ומשמעות הדבר שעיקר עבודת האדם היא בבית הכנסת ובבית המדרש, שהם מקומות הקודש, והשכינה שורה שם. בעבודה זו מתעלה האדם, בנשמתו ובדעתו, אבל מציאות גופו נשארת כשהיתה. אבל היציאה לשדה מבטאת גם את בחינת הקדושה שחלה במציאות העולם החיצון.
ונראה שזהו גם הסוד ביושבי קרנות. הנה תיקנו חכמים שיקראו בתורה בשני ובחמישי. וטעם התקנה התבאר בגמ', כדי שלא ילינו שלושה ימים בלא תורה. שלא יישארו ישראל במציאות החולין כפי שהיא, ויחיו עם התורה וקדושתה. אמנם יש בישראל כאלה הנמצאים בחוץ, ואליהם התורה אינה מגעת, הם יושבי קרנות. אמנם הארת השבת ששורשה ברצון העליון, מגעת בוודאי לכל קצוות המציאות, וגם יושבי קרנות נתקנים בה, ולכן קוראים בשבת קריאה המיועדת להם.
מקורות:
ב"ק פ"ב ע"א וברש"י, ב"י או"ח סי' רצ"ב, תהילים ס"ט י"ד, זוהר ח"ג רמ"ד ע"ב ברע"מ, ר"ה ל"ד ע"א, זוהר ח"ג רל"א ע"ב ברע"מ, ר"ה ל' ע"ב, זוהר ח"ג רל"א ע"א ברע"מ, דברים כ"ט כ"ח, פרע"ח שער השבת הקדמה פ"ז, עיין בספר דרך ה' ח"א פ"ג אותיות ז'-ט', שער הכוונות עניין מזמור הבו (בקבלת שבת).
