כתב הרמב"ם שארבעת התעניות שקבעו נביאים על חורבן ירושלים והמקדש, נועדו כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה. הרמב"ם, כנראה, למד את דבריו מתכלית הצום כפי שהיא מתוארת בנבואת ישעיהו. הנביא תמה שם ושואל, הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו. האם עולה על דעתכם שלצום כיום עינוי בלבד יש ערך כלשהו בעיני ד'? הלוא זה צום אבחרהו, פתח חרצובות רשע והתר אגודות מוטה. תכלית הצום היא, ממש כלשון הרמב"ם, לפתוח ולהתיר את הקשרים הרעים, שמחברים את האדם אל הרשע ואל העיוות. מכאן למד הרמב"ם, שגם הצומות הללו, עיקר עניינם הוא התיקון והתשובה. אפשר להוסיף סמך לדברי הרמב"ם, שהרי באבלות עצמה, על קרוב משפחה שנפטר, לא מצינו צום ותענית, וכיצד תהיה אבלות ישנה חמורה מאבלות חדשה?
הר"ן מעיר מדוע אין בת"ב תפילת נעילה, כמו שיש בתעניות שנקבעות על הצרות, וכותב, והטעם שלא תקנו נעילה אלא בתעניות שנקבעו לתפילה, אבל ארבע צומות לא הוקבעו אלא לאבל. ומשמעות הדברים שלדעתו צומות אלו לא נקבעו לא לתשובה ולא לתפילה, כי אם לצער ואבילות.
מנהגנו הוא, שבשלושת התעניות, עשרה בטבת, י"ז בתמוז וצום גדליה אנו אומרים סליחות ומזכירים י"ג מידות הרחמים, וגם קוראים בתורה בפרשת העגל וכפרתו. בזה אנו נותנים מקום גם לתשובה, לתפילה ולבקשת רחמים. בתשעה באב, לעומת זאת, אנו אומרים קינות, ולא מזכירים את מידות הרחמים. גם קריאת התורה בת"ב היא בפרשת הגלות והגאולה. ההפטרה שמפטירים בת"ב היא בתיאור הגלות וייסוריה, ובעוונות בית ישראל שגרמו לחורבן. משמעות הדבר שאנו רואים את עיקר תוכנו של ת"ב כיום אבל, וחריפות האבל דוחה את סדרי התשובה והתפילה המתאימים בעיקרם ליום צום ועת רצון לד'. רק לעת מנחה אנו פותחים במשהו את שערי הרחמים, קוראים בי"ג מידות של רחמים, ומפטירים הפטרה של תשובה, האשכנזים בדרשו ד' בהמצאו, והספרדים בשובה ישראל.
נראים הדברים שבעיקר הדברים אנו מקבלים את שיטת הרמב"ם, ורואים את התעניות הללו כימי תשובה ובקשת רחמים. גם בתענית ת"ב אנו נותנים מקום לקריאה לתשובה ולתיקון, ואולי זהו עיקר ייעודה. אלא שהאבלות שנוספה בת"ב על שאר התעניות יש בה כדי לדחות את התפילה והתשובה בצורתם הרגילה, ואנו עסוקים בחלקו הראשון של היום באבלות בלבד. ככל הנראה הסיבה לכך היא, שכדי לקיים את האבלות בצורתה הפנימית, עלינו להרפות מהעמדה של תשובה ותפילה, שעסוקות בתיקון המציאות לעתיד, ולהיות שקועים בתפיסת האבל, שמבטא את עצירת החיים וכמעט את ביטולם. על המנהג המובא בדברי הרמ"א בהלכות ת"ב, והולכים על הקברות, כתב המשנ"ב, ואם אין של ישראל, הולכים גם על קברי עכו"ם, להראות שאנו חשובין כמתים.
מהותה של האבלות על קרוב משפחה שנפטר היא ההרגשה שהאדם החסר איננו פרט כלשהו בחיים, חשוב ככל שיהיה, שחבל ועצוב שהוא חסר, אלא משהו שקשור לעצם החיים שלנו, ואנו רואים את חיינו כאילו איבדו את טעמם. גם האבלות על ירושלים דורשת משהו מן התחושה הזו. אנו נמנעים מאמירת שלום, ואסורים בתלמוד תורה, משום שמשהו מהתנועה הטבעית ביותר של החיים, של שגשוג וצמיחה, נעלם ונמנע מאיתנו מתוך האבל. מהסיבה הזו אנו מבטלים את סדרי התשובה והתחנונים בתשעה באב בשחרית, ומתמקדים באבל ובתחושת המחסור.
המשמעות של האבל החריף הזה, באה לבטא ולהראות שעניין השראת וגילוי שכינה, והקשר עם הקב"ה, הוא מרכז היהדות כולה. עיקרה של התורה הוא ספר הברית, המבטא את הקשר הגלוי והחי בינינו לבין אלוקינו, והעדר הקשר הגלוי הזה הוא המעטת החיים היהודיים באופן בלתי נסבל. הגר"א מגדיר את נקודת החורבן במילים הבאות: כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשנו, ונשארנו רק אנחנו, הוא גוף שלה בלא נפש. למרות שאנו חיים כבר אלפי שנים בחושך ובהסתר, ולמדנו לסדר חיים של תורה ויראת ד', בלי גילוי שכינה, פעם בשנה אנו חייבים להחזיר את עצמנו לנקודת השורש, ולחוש כיצד החסר שאנו חיים בו הוא מהותי ומרכזי, ובלעדיו אנו אבלים וחשובים כמתים.
ואעפ"כ, נראה שאין בזה חריגה מההגדרה שהרמב"ם נותן לתעניות, שכמו שראינו היא יונקת מדברי הנביא. עצם החיבור שלנו להיעלמות של הקדושה מעולמנו ולהסתר פניו של הקב"ה מחיינו, יש בו בחינה של תיקון ושיפור שלנו. העלאת תפיסת הזהות שלנו לנקודה גבוהה יותר, ששייכת למציאות הפנימית והמרכזית יותר ביהדות, יש בה בחינה של תיקון ותשובה.
מקורות :
רמב"ם פ"ה מתעניות הל"א, ישעיהו נ"ח ה'-ו', ר"ן תענית רפ"ד, רמ"א שו"ע או"ח תקנ"ט סעיף י', משנ"ב שם ס"ק מ"א, הגר"א בליקוט שבסוף ספד"צ.
