בפרשת המועדות, אחרי הציווי על חג השבועות, הביאה התורה מצוות מתנות לאביונים. ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוקיכם. וברש"י, מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, ור"ה ויוה"כ והחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט, שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש

ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ד' מקדשכם. בפסוק זה נאמרה מצוות קידוש ד', והאיסור לחלל את ד'. פרטי המצווה נתבררו בדברי הרמב"ם. הוא מבאר שיש שלושה אופנים של חילול ד'. האופן האחד, הוא החיוב למסור נפש שלא לעבור על עבירות מסוימות, כפי הדינים שהתבארו בהלכה, על ג' עבירות חמורות, ובשעת השמד. האופן השני, העובר עבירה

בפרשת אמור נמצאת פרשת המועדות של תורת כהנים, כמו שהיא נקראת במשנה. בעוד שלושה מקומות בתורה מופיעים ג' הרגלים בלבד, במשפטים, כי תשא וראה. לפעמים נראה שגם בפרשת פנחס מופיעה פרשת מועדות, אבל כמובן אין זו אמת, שהרי נמצא שם גם תמיד של יום חול, שאין עניין הפרשה שם להציג את המועדים, אלא את סדר הקרבת הקרבנות הקבוע במקדש, תמידים

בפרשת אמור נמצאת פרשת המועדות שבתורת כהנים, כמו שהיא נקראת במשנה. לפרשה זו יש שני פסוקי פתיחה. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש, כל מלאכה לא תעשו, שבת היא לה' בכל מושבותיכם. אלה מועדי ה' מקראי קדש, אשר תקראו אותם במועדם.