אמרו בגמ', הני שבע דשבתא כנגד מי, שבע הברכות שיש בתפילת עמידה של שבת, כנגד מה תקנו את מספרן?  כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים. כנגד שבע קולות המוזכרים במזמור כ"ט שבתהילים. המזמור הזה פותח בקריאה לבני האדם לשבח את ה'. הבו לה' בני אלים, הבו לה' כבוד ועז. הבו לה' כבוד שמו, השתחוו לה' בהדרת קודש. לכן ראוי ומתאים

הבאנו למעלה את דברי הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל שעסק בדרכי השגת עונג שבת פנימי, ובחיפוש המבט הנכון שמביא לעונג נפשי. ונראה לומר בזה דברים. העולם שאנו חיים בו נתון תמיד למלחמה קשה בין טוב לרע. האדם בטבעו נתון בתוך המציאות הגשמית, ואיננו יכול לצאת ממנה, כל עוד הוא בחיים חיותו. המציאות הגשמית כפי שהיא, היא חושך ולא אור, והיא

הגאון רבי יצחק אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה בא"י, בספרו לקט שיחות מוסר, בסוף החלק הראשון, כתב חיבור שלם בענייני שבת קודש, חיבור מלא וגדוש במחשבות עומק בענייני שבת ובדרכי העבודה הקשורות לשבת. אחד המאמרים שם, נושא את הכותרת, הדרך להשגת הרגשי העונג. הדברים הללו מיוסדים על ההנחה שנצטווינו לא רק על עונג גופני, אלא גם על עונג נפשי,

הגמ' בפסחים הביאה ברייתא העוסקת בקידוש של שבת. זכור את יום השבת לקדשו, זוכרהו על היין. אין לי אלא ביום, בלילה מנין? ת"ל זכור את יום השבת לקדשו. הגמ' מקשה על הברייתא שתי שאלות, בלילה מנין, אדרבה עיקר קדושא בלילה הוא קדיש, דכי קדיש תחלת יומא בעי לקידושי, ותו, בלילה מנין ת"ל זכור את יום, תנא מיהדר אלילה וקא נסיב

כתב הרמב"ם בספר המצוות שלו, הזהיר מענוש הגדרים על החוטא ולהעביר הדינין עליהם ביום השבת, והוא אמרו – לא תבערו אש ביום השבת. רצה בזה שלא יישרף מי שנתחייב שריפה, והוא הדין לשאר מיתות. ולא התברר די הצורך בלשון הרמב"ם אם האיסור הזה מתייחס להמתה בבית דין, או לכל העונשין הנוהגים בבי"ד. אמנם בספר משנה תורה ביאר הדברים באר היטב. אין

בפרשת המן נמצאת הפעם הראשונה שבה התורה מדברת על שבת שניתנה לעם ישראל. בפרשת בראשית למדנו על השבת ששומר בורא העולם לעצמו, ובפרשת בשלח, במרה, נאמר, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו, ורש"י הביא שם מחז"ל, שבפסוק זה שמדבר על מצוות וחוקים שניתנו לישראל לפני מתן תורה, נכללת גם מצוות שבת. אבל הפעם הראשונה שמפורש בתורה שהשבת ניתנה לישראל,

במכילתא לפרשת כי תשא, הביאו חז"ל כמה דרשות כדי להתיר חילול שבת במקום של פיקוח נפש, וחפצים אנו להתבונן באחת מהן. מצאנו בדברי רבותינו גישות שונות לדרשות חז"ל, וליחס שבין הדרש לפשט בפסוקים שדרשו חז"ל. האחת, היא גישתו של המלבי"ם. הוא מניח שיש ללה"ק כללים, שדרשות חז"ל מבוססות עליהם. לדבריו, אם נחקור אחרי כללי השפה, נמצא שדרשות חז"ל הם בעצם

הבאנו למעלה את דברי הראשונים, שעסק בהם מו"ר הגאון רבי ברוך ויסבקר זצ"ל בעניין מצוות מורא בשבת. וכן אמרו בגמ', שמש בשבת צדקה לעניים, שנאמר, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא. וברש"י, יראי שמי – שומרי שבת. ובהקדמת תיקוני זוהר ובספר חסידים, רמזו במילת בראשית, נוטריקון – ירא שבת. ויש לעיין בכל זה, הרי לכאורה שבת היא זמן של

אמרו בגמ', יכול יתיירא אדם ממקדש, תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו, נאמרה שמירה בשבת ונאמר מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת, לא משבת אתה מתיירא, אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמור במקדש, לא ממקדש אתה מתיירא, אלא ממי שהזהיר על המקדש. וברש"י, לא משבת אתה מתיירא – דלא כתיב ביה מורא. המשמעות הפשוטה בדברי הגמ' על

אמרו בגמ', בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב, לחם משנה. חייבו חכמים לבצוע בסעודות שבת על לחם משנה, כמו שמצאנו במן שביום השישי מצאו ישראל לחם משנה, האחד ליום שישי והשני לשבת. ומשמעות הדברים, שכדי לזכור את ההנהגה האלוקית המיוחדת, שנהגה במדבר, לכבד את השבת ולדאוג לסעודת שבת מיום שישי, תקנו חכמים להעמיד בסעודת שבת לחם משנה. ובאופן

הבאנו למעלה את דברי הגמ', כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח ומדינה של גיהינום וממלחמת גוג ומגוג. וביארנו שהתיקון הסופי של העולם כולל בתוכו שלוש שלמויות, שלמות האדם הפרטי, שלמות עם ישראל, ושלמות החברה האנושית כולה. לשלש השלמויות הללו יש שלוש התנגדויות בעולם, לשלמות האדם הפרטי מתנגדים חטאי האדם, ודין הגיהינום בא למחוק ולתקן את

הזכרנו למעלה את דברי הגר"א, שהקביל את שלוש סעודות השבת לשלוש הספירות העליונות, כתר חכמה ובינה. אמנם באידרא זוטא, האריכו בעניין שלוש סעודות השבת, וזה מה שנאמר שם, ובעי בר נש למחדי בתלת סעודתי דשבתא, דהא כל מהימנותא, וכל כללא דמהימנותא, ביה אשתכח, ובעי בר נש לסדרא פתורא, ולמיכל תלת סעודתי דמהימנותא, ולמחדי בהו. צריך אדם לשמוח בשלוש סעודות השבת,

הבאנו למעלה את סוגיית הגמ', ומחלוקת החכמים אם חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת, או ארבע. ואמרו בגמ', ושניהם מקרא אחד דרשו, ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאהו בשדה. רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא (חוץ מסעודת הלילה) ורבנן סברי בהדי דאורתא (כולל סעודת הלילה). וביארנו, שלדעת רבי חידקא נאמרה חובה לסעוד שלוש

למעלה הבאנו את דברי הרמב"ם בעניין שלוש סעודות השבת – חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה. מבואר בדבריו ששלוש הסעודות שייכות לזמני היום, ערבית, שחרית ומנחה, ולפי שיטתו, אם יאכל אדם שתי סעודות בשחרית, לא יצא ידי חובה כי אם בסעודה אחת. ולפי זה, שלושה פעמים היום הכתובים בתורה, ויאמר משה אכלוהו היום, כי

אמרו בגמ', כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלש. רבי חידקא אומר, ארבע. אמר רבי יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו, ויאמר משה אכלוהו היום, כי שבת היום לה', היום לא תמצאהו בשדה. רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא (חוץ מסעודת הלילה) ורבנן סברי בהדי דאורתא (כולל סעודת הלילה). נחלקו האמוראים כאן, האם שלוש הפעמים שכתוב בתורה היום ביחס לשבת,

רבי יהודה הלוי, בשיר לכבוד שבת, כתב פזמון, שחוזרים עליו אחרי כל בית, ובו נאמר – יונה מצאה בו מנוח, ושם ינוחו יגיעי כח. הפיזמון הזה, מיוסד על שני מקורות מכתבי הקודש. האחד, היונה ששלח נח מן התיבה לראות הקלו המים מעל פני האדמה. שם נאמר, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התיבה כי מים על פני

השבת נועם הנשמות והשביעי עונג הרוחות ועדן הנפשות, להתעדן באהבתך ויראתך. שבת קדש נפשי חולת אהבתך, שבת קדש נפשות ישראל בצל כנפיך יחסיון, ירויון מדשן ביתך. אלו הן מילותיו של הבית הרביעי משירו של רבי אהרן מקרלין זצ"ל, והלב מבקש להבין משהו מעומק המילים הנשגבות הללו. המובן הראשון העולה מדברי השיר, שקדושת השבת חלה על האדם כולו, מגובה שורשו בנשמה

רבי אהרן מקרלין זצ"ל, בשיר שחיבר לכבוד שבת, ומודפס בסידורים בזמירות לליל שבת, כתב כך: י-ה אכסוף נועם שבת המתאמת ומתאחדת בסגולתך, משוך נועם יראתך לעם מבקשי רצונך, קדשם בקדושת השבת המתאחדת בתורתך, פתח להם נועם ורצון לפתוח שערי רצונך. ברצוני להשתדל לבאר מעט את הדיבורים הללו, המכוונים כמובן ע"פ סודות התורה שלימד האר"י. מבואר בגמ', שהיו החכמים אומרים לפני