כי תצא למלחמה על איביך, ונתנו ה' אלוקיך בידך, ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר, וחשקת בה, ולקחת לך לאשה. וברש"י ממדרש רבותינו, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור. חז"ל בחכמתם ירדו לעומק כוונת התורה, שכל הדינים האלו עניינם להדריך את האדם בשעה שיצרו תוקפו, כדי שלא יחטא חטא גמור. וחז"ל מלמדים

בס"ד   תמים תהיה עם ה' אלוקיך. וברש"י, התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו. בפשטות, רש"י פירש את המילה תמים, כמו תם האמור ביעקב, איש תם יושב אוהלים, וברש"י שם, כליבו כן פיו, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. כך גם כאן, התורה מצווה אותנו להיות

וזבחת פסח לה' אלוקיך צאן ובקר, במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. הפסוק הזה לפי פשוטו, סותר את מה שנאמר במפורש בפרשת בא, דברו אל כל עדת ישראל לאמר, בעשור לחודש הזה, וייקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם, מן הכבשים ומן העזים תיקחו. כדי ליישב את הסתירה הזו, הביא רש"י

ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שאל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוהיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו, ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך. לשמר את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום, לטוב לך. המילים – כי אם, נראות כאילו זו דרישה קטנה וקלה. חז"ל שאלו – אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? והשיבו – אין

וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד. בספר מכתב מאליהו ביאר את הפסוק הזה, שאחרי הידיעה של האדם, שהיא מבוססת על שכלו, צריך האדם לעמול כדי להחדיר את הידיעה השכלית אל הלב, שהוא מקור המערכת הרגשית של האדם. רק כך יכולה הידיעה להשפיע על האדם ועל מעשיו, שיהיו לאור הידיעה הזו.

  ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמר, שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלוקים הוא. וברמב"ן, וטעם כי המשפט לאלוקים הוא – כטעם כי לא לאדם תשפטו כי לה', לומר כי לאלוקים לעשות משפט בין יצוריו, כי על כן בראם להיות ביניהם

שירת האזינו היא מבט כולל על ההיסטוריה היהודית כולה, מיציאת מצרים, ועד התכלית שעדיין לא הייתה, ותהיה באחרית הימים. כך כתב הרמב"ן: והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, ותגיד כל המוצאות אותנו בביאור. ובדברי הרמח"ל, כלל כל סיבוב הגלגל שהיה עתיד ומזומן להיות סובב בעולם, שנכלל הכל בדברי השירה ההיא של האזינו, וכמו שפשטן של כתובים עצמו

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע. במבט ראשון, פסוק זה הוא כמעט חזרה מלאה על הפסוק הפותח את פרשת ראה, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. אין בכך קושי, שכן כמה וכמה חזרות יש בפסוקי ספר דברים, ואע"פ שברור הדבר שלכל מילה בתורה יש משמעות בפני עצמה, עדיין לא זכינו לעמוד במקום שבו

באמצע התוכחה, נאמר, תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב, מרב כל. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל. בקריאה ראשונה נראה שמדובר כאן על חשיבות העבודה לפני ה' בשמחה. ואם כי פסוקים רבים מורים על חובה זו, מ"מ בפסוק הזה יש קושי גדול לפרש כן, משום שמהבנה זו יצא שכל ייסורי

את ד' האמרת היום, וד' האמירך היום. בפרשה קטנה זו מציגה התורה את ההדדיות שבקשר שלנו עם הקב"ה. מופיעים כאן דברים שאנחנו עשינו בשבילו, ודברים שהקב"ה עשה בשביל עם ישראל. אנחנו הכרנו בבורא העולם כאלוקים, והוא בחר בנו ועשה אותנו לעם סגולה, וזו מתנה נפלאה שקבלנו ממנו. מעניין מאד לראות, שבתוך הדברים מוזכרת פעולה אחת בשני הצדדים. את ד' האמרת

כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו. למדנו בגמ', שהמילים ולא תשים דמים בביתך, אינם בבחינת טעם בלבד, אלא יש כאן לאו, כמבואר, מנין שלא יגדל כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, ת"ל, לא תשים דמים בביתך. למדנו שכל סכנה אסורה משום ולא תשים דמים בביתך. ואמרו, גגך

לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך. כי אם לפני ה' אלוקיך תאכלנו, במקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. מן הפסוק הזה נלמד לאו דאורייתא, על אכילת מעשר שני מחוץ לחומה, כמבואר ברמב"ם, כל האוכל כזית מעשר שני, או ששתה ממנו רביעית יין חוץ לחומת ירושלים, לוקה, שנא', לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך, תירושך ויצהרך. כך למדו בגמ'