בפרשת אמור נמצאת פרשת המועדות שבתורת כהנים, כמו שהיא נקראת במשנה. לפרשה זו יש שני פסוקי פתיחה. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש, כל מלאכה לא תעשו, שבת היא לה' בכל מושבותיכם. אלה מועדי ה' מקראי קדש, אשר תקראו אותם במועדם.

איש איש מבית ישראל, אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו, להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך, ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה, והביאום לה' אל פתח אהל מועד אל הכהן,

התורה ציוותה וקבעה את סדר הטהרה של מצורע, בשלושה קרבנות, חטאת, אשם ועולה. אנו מעוניינים להתבונן ולהבין, מהו עניינם של שלושת הקרבנות הללו, ומהי שייכותם אל טהרת המצורע. בקרבנות מצורע, התורה נתנה שתי אפשרות, של דל ושל עשיר, כשהעשיר מביא את שלושת הקרבנות – שני כבשים וכבשה. ואילו הדל מביא כבש ושני עופות. הכבש הוא לאשם, והחטאת והעולה קרבים עוף.

ויאמר משה אל אהרן, ולאלעזר ולאיתמר בניו, ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, ולא תמותו ועל כל העדה יקצוף, ואחיכם כל בית ישראל, יבכו את השרפה אשר שרף ה'. ומפתח אוהל מועד לא תצאו פן תמותו, כי שמן משחת ה' עליכם. למדנו כאן חידושים גדולים בסוגיית האבלות. למדנו שהאבלות סותרת את הקדושה. אהרן, אלעזר ואיתמר אסורים לצאת מן המקדש, לא

ואם נדר או נדבה זבח קרבנו, ביום הקריבו את זבחו יאכל, וממחרת, והנותר ממנו יאכל. והנותר מבשר הזבח ביום השלישי, באש ישרף. ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, לא ירצה המקריב אותו, לא יחשב לו, פיגול יהיה, והנפש האוכלת ממנו, עוונה תשא. פשוטה של תורה, אסרה התורה לאכול את הזבח לאחר שני ימים מזביחתו. אכילה זו היא עוונה ויש

פרשת ויקרא מלאה בדינים שונים של קרבנות שונים, וסוגיות גדולות ורחבות בסדר קדשים עסוקות בדינים אלו, ואין דרך לדעתן ולהבינן בלי לימוד מעמיק ויסודי בתושבע"פ. ובכל זאת, שורשי הדברים אמורים לצאת מן התורה שבכתב, ומעט מזה ברצוננו לפתוח כאן. המשנה, בפרק איזהו מקומן, מחלקת את כל הזבחים לחלוקה עקרונית אחת, קדשי קדשים וקדשים קלים. בתורה עצמה מוזכר הביטוי קדש קדשים

אם אנו מחפשים את החוט, העובר בכל ספר ויקרא, כבריח התיכון המבריח מן הקצה עד הקצה, נוכל לומר שחומש ויקרא מצייר את ההשלכות המעשיות של הקדושה. זהו אחד היסודות הגדולים של התורה. גם מי שאינו מודע למציאות ה', מכיר מחייו את הטוב ואת הרע הנוכחים בעולם, משתדל לחזק את הטוב, ולהחליש את הרע. אבל לתפיסתו, הטוב בעולם הוא חלקי ומקרי.