ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ד' מקדשכם. בפסוק זה נאמרה מצוות קידוש ד', והאיסור לחלל את ד'. פרטי המצווה נתבררו בדברי הרמב"ם. הוא מבאר שיש שלושה אופנים של חילול ד'. האופן האחד, הוא החיוב למסור נפש שלא לעבור על עבירות מסוימות, כפי הדינים שהתבארו בהלכה, על ג' עבירות חמורות, ובשעת השמד. האופן השני, העובר עבירה

בפרשת אמור נמצאת פרשת המועדות של תורת כהנים, כמו שהיא נקראת במשנה. בעוד שלושה מקומות בתורה מופיעים ג' הרגלים בלבד, במשפטים, כי תשא וראה. לפעמים נראה שגם בפרשת פנחס מופיעה פרשת מועדות, אבל כמובן אין זו אמת, שהרי נמצא שם גם תמיד של יום חול, שאין עניין הפרשה שם להציג את המועדים, אלא את סדר הקרבת הקרבנות הקבוע במקדש, תמידים

דין טומאת נגעים אינו מובן לנו כראוי. הרמב"ן, בדבריו בכללות עניין הנגעים כתב, והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות הללו אינן עדיין צרעת גמורה, אבל תבואנה לידי כך, ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת. ומשמעות הדברים שדיני נגעים הם הזהירות מהחולי ומהתפתחותו. כך נראה גם מדבריו בהמשך בעניין שיער לבן שהוא סימן טומאה,

אנו מכירים את המושג קרבן חטאת מסוף פרשת ויקרא. זהו קרבן שמקריב יהודי שנכשל בחטא, וכדי לכפר על חטאו הוא מביא קרבן כפרה. כשאנו פוגשים בפרשת תזריע, קרבן חטאת שמביאה יולדת, יש כאן דבר שצריך ביאור, משום שלא ברור על איזה חטא צריכה היולדת כפרה. הגמ' במסכת נדה מביאה את דברי רשב"י לתלמידיו על השאלה הזו, בשעה שכורעת האישה לילד,

התורה ציוותה וקבעה את סדר הטהרה של מצורע, בשלושה קרבנות, חטאת, אשם ועולה. אנו מעוניינים להתבונן ולהבין, מהו עניינם של שלושת הקרבנות הללו, ומהי שייכותם אל טהרת המצורע.  בקרבנות מצורע, התורה נתנה שתי אפשרות, של דל ושל עשיר, כשהעשיר מביא את שלושת הקרבנות – שני כבשים וכבשה. ואילו הדל מביא כבש ושני עופות. הכבש הוא לאשם, והחטאת והעולה קרבים עוף.

ויקחו בני אהרן, נדב ואביהוא, איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ד' אש זרה אשר לא ציווה אותם. משמעות הפסוק שהם הקריבו קטורת שלא נצטוו עליה, וזה היה חטאם. ובוודאי עשו זאת מתוך אהבת ד' ומתוך השמחה הגדולה על השראת השכינה בישראל, שנתגלתה באותו היום, ורצו להתקרב לד' ולשמחו בקטורת נדבה שלא נצטוו בה. וצריך להבין,

דין פשוט וברור וידוע לכל, שכל בהמה וחיה שמתו בלי שחיטה, טמאים בטומאת נבילה, בין בהמות וחיות מותרות באכילה, כבקר וכצאן, ובין בהמות וחיות אסורות באכילה, כסוס וכחמור, כגמל וארנבת. כך הביא הרמב"ם הלכה זו, אחד בהמה וחיה, בין המותרין באכילה, בין האסורין, אם מתו, כולן בשרן מטמא בכזית. הרי, שאין חילוק בדין טמאת נבילה בין הכבש לבין השפן שמתו.

בפרשת ויקרא למדנו את עיקרי הדינים של הקרבנות לסוגיהם, עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. פרשת צו, חוזרת על כל אלו, ומוסיפה בכל אחת פרטי דינים, כשכל סוגיה פותחת במילים, זאת תורת העולה, המנחה וכן כולם. כך מפרש רשב"ם – כל הקרבנות האמורים בפרשת ויקרא, חוזר וגומר כל דיניהם. לדוגמא, בעניין האשם הוסיפה התורה בפרשת צו את המקום שבו צריכים לשחוט

בפרשת צו נאמר בתורה איסור כולל, כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לד'. גם את החלק שאוכלים הכהנים מן המנחות, אסור להם לאפות אותו חמץ. בפשטות, הציוויים האלה יוצרים לנו קושי מסוים. אנו מכירים את איסור החמץ מחג המצות. הקשר הישיר בין איסור החמץ ליציאת מצרים ולחג, הוא האופן שבו התרחש נס הגאולה, כמו שאנו אומרים בהגדה של

בפרשת ויקרא, מופיעים בתורה, בין דינים רבים של קרבנות, גם דיני קרבן חטאת. הכתוב פותח בהקדמה (ויקרא ד' ב'), דבר אל בני ישראל לאמר, נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ד' אשר לא תעשינה, ועשה מאחת מהנה. הנושא הוא חטא הנעשה על ידי בן ישראל בשגגה, והכפרה שהוא מחויב להביא. בתוך הכלל הזה, נמנים ארבעה אופנים של חטאת, חטאת כהן

הפרשיות הראשונות של ספר ויקרא, עוסקות בקרבנות ובדיניהם באופן רחב ומודגש. מפרשיות אלה, יוצא רובו ככולו של סדר קדשים במשנה ובגמ', עם הריבוי העצום של הלכותיו, והעומק וההיקף של הגדרותיו. רבים מאיתנו, כאשר הם מגיעים לפרשיות אלו ולסוגיות שלהן, הם חשים תחושה של מרחק ושל חוסר הבנה לכל העניין הזה של הקרבנות. ובאמת, כבר אלפי שנים ומאות דורות שלא נוהגת

היכן נאמרה פרשת בהר? וידבר ה' אל משה בהר סיני. במעמד הר סיני שרתה שכינה על ההר, ולשם עלה משה לדבר עם ה'. כך זה היה לפני מעמד הר סיני, וכך בארבעים יום שמדובר עליהם בסוף פרשת משפטים, עלה אלי ההרה, והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם. כך גם בכל הדיבורים שדיבר משה עם