בגמ' מגילה הביאו ברייתא, דתניא, ק"ש ככתבה דברי רבי וחכ"א בכל לשון. מ"ט דרבי אמר קרא, והיו בהוייתן יהו, ורבנן מ"ט, אמר קרא, שמע בכל לשון שאתה שומע. וצ"ע שורש המחלוקת הזו בגדרי ק"ש. ועוד שם בגמ', לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה למה לי למכתב והיו אצטריך סלקא דעתך שמע כרבנן

הבאנו למעלה את דברי הגמ' בעניין שבע ברכות של תפילת שבת, שהן כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים, והם במזמור כ"ט, הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז. וביארנו ששבעה הקולות הללו הם ההופעות של ה' בהיסטוריה, מקריעת ים סוף, שהיא קול ה' על המים, דרך מתן תורה, שהוא – קול ה' חוצב להבות אש, ועד תיקון ישראל

אחד המורים שליט"א הסיק שמי שסיים תפילתו ועקר רגליו, בלי פסיעות לאחוריו, שיכול לחזור למקום שהתפלל שם, ולפסוע ג' פסיעות. וזה קשה לקבלו, משום שגדר הפסיעות הוא הפרידה מהשכינה שעמדה כנגדו בשעת התפילה, כמו שהראנו בלשון הרמב"ם, וקבעו שיפטר מן התפילה, כמו שיהיו נפטרין מלפני המלך. ואם כבר סר משם, מהו העניין בפסיעותיו. ונראה שהוראה זו טעות היא. ואע"פ שאמרנו

אמרו בגמ', הני שבע דשבתא כנגד מי, שבע הברכות שיש בתפילת עמידה של שבת, כנגד מה תקנו את מספרן?  כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים. כנגד שבע קולות המוזכרים במזמור כ"ט שבתהילים. המזמור הזה פותח בקריאה לבני האדם לשבח את ה'. הבו לה' בני אלים, הבו לה' כבוד ועז. הבו לה' כבוד שמו, השתחוו לה' בהדרת קודש. לכן ראוי ומתאים

יש להסתפק אם מותר לעבור לפני אדם שסיים תפילתו, ונשאר על עומדו מפני אדם אחר המתפלל מאחוריו. הבאנו למעלה את דברי בעל חיי אדם, שטעם האיסור לעבור לפני המתפלל הוא מפני שהשכינה עומדת כנגד המתפלל, והעובר לפני המתפלל מפסיק בין המתפלל לשכינה. ואע"פ שהמשנ"ב הציג תחילה טעם אחר, שהעובר לפני המתפלל מפריע לכוונתו, בביאור הלכה שם הביא דברי המאמר מרדכי

הגמ' במגילה שואלת מפני מה אין אומרים הלל בפורים, ומשיבה על כך שלוש תשובות. האחת, לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. השנייה, הללו עבדי ה', ולא עבדי פרעה. אלא הכא, הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן. והשלישית, קרייתא זו הלילא. שתיים מתוך שלוש התשובות מדברות על כך שבפורים לא היתה גאולה של ממש. לא

הבאנו למעלה את דברי הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל שעסק בדרכי השגת עונג שבת פנימי, ובחיפוש המבט הנכון שמביא לעונג נפשי. ונראה לומר בזה דברים. העולם שאנו חיים בו נתון תמיד למלחמה קשה בין טוב לרע. האדם בטבעו נתון בתוך המציאות הגשמית, ואיננו יכול לצאת ממנה, כל עוד הוא בחיים חיותו. המציאות הגשמית כפי שהיא, היא חושך ולא אור, והיא

הראנו למעלה איך הדין המחייב לכתחילה להשמיע לאוזנו נוהג בכל הברכות, ולא רק בקריאת שמע. ובמשנ"ב הביא את דברי הראב"ד שזהו דין לכתחילה מדאורייתא. ובארנו, שיש כאן תפיסה שזוהי צורתו השלימה של הדיבור, שדורש שתהיה שמיעה לדיבור. ולכן כל היכא דבעינן דיבור בעינן לכתחילה שישמיע לאוזנו. אמנם בדיעבד יצא, משום שגם בלי דיבור שלם יצא ידי חובה. ואם כן הוא,

אמרו חז"ל במשנתם, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא. רבי יוסי אומר, לא יצא. וטעמו של רבי יוסי לפסול, אמרו בגמ', מאי טעמא דר' יוסי, משום דכתיב שמע, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. ותנא קמא סבר, שמע בכל לשון שאתה שומע. ור' יוסי, תרתי שמע מינה. משמעות הדברים הפשוטה שיש דין מיוחד בק"ש, הנדרש מן הפסוק, שיצטרך הקורא להשמיע

הגאון רבי יצחק אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה בא"י, בספרו לקט שיחות מוסר, בסוף החלק הראשון, כתב חיבור שלם בענייני שבת קודש, חיבור מלא וגדוש במחשבות עומק בענייני שבת ובדרכי העבודה הקשורות לשבת. אחד המאמרים שם, נושא את הכותרת, הדרך להשגת הרגשי העונג. הדברים הללו מיוסדים על ההנחה שנצטווינו לא רק על עונג גופני, אלא גם על עונג נפשי,