כתב הרמב"ם, מנהג פשוט בכל ישראל לקרות בתחילה פרשת ויכלו, ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מקדש. ובדברי הרמ"א נאמר, שמוסיפים לפני ויכולו את המילים 'יום השישי, ונרמז השם (הוי"ה) בר"ת. וצריכים אנו קצת טעם לתוספת זו, על פי הפשט. והנה במי שלא קידש בליל שבת, שמקדש ביום בברכה, כתב הרמ"א שלא יאמר ויכולו. ובפשטות ההבנה היא, שאמירת ויכולו

אמרו חכמים במשנתם, בית שמאי אומרים, בערב כל אדם יטה ויקרא, ובבוקר יעמוד, שנאמר, ובשכבך ובקומך. ובית הלל אומרים, כל אדם קורא כדרכו, שנאמר, ובלכתך בדרך, אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך, בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים.  ובגמ', בשלמא ב"ה קא מפרשי טעמייהו וטעמא דב"ש, אלא ב"ש מ"ט לא אמרי כב"ה, אמרי לך ב"ש, א"כ נימא קרא בבקר ובערב מאי בשכבך ובקומך בשעת

כתב הטור בהלכות יוה"כ,  ונוהגין באשכנז לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם, וסמך לדבר במדרש ואלה הדברים רבה בפרשת ואתחנן, כשעלה משה לרקיע שמע מלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והורידו לישראל, למה הדבר דומה לאדם שגנב הורמין – פירוש חפץ נאה, מתוך פלטרין של מלך ונתנו לאשתו ואמר לה אל תתקשטי

כתב הרמב"ם בספר מורה הנבוכים בטעם השבת, וכבר נאמרו במצווה זו שתי עילות שונות מפני שהן לשני עלולים שונים, לפי שנאמר בטעם קידוש השבת בעשר הדברות הראשונות, אמר כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ואמר במשנה תורה, וזכרת כי עבד היית במצרים על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת, וזה נכון, כי העלול בדיבור הראשון הוא כבוד היום

ביארנו למעלה את עניין אמירת בשכמל"ו אחרי פסוק ראשון של שמע, כהשלמה לייחוד ה', שמתארת את חלות ההארה האלוקית על העולם התחתון. ע"פ זה מבואר מה שנאמר בגמ', משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה להביא בחשאי. והוספנו לבאר מתוך דברי מו"ר הגר"ל מינצברג זצ"ל, שאמירת ברוך שם היא

בפ' כי תשא, בקריאת התורה לשבת חוה"מ, נזכרים שלוש הרגלים. לחג המצות מצרפת התורה את מצוות הבכורה, בכור בהמה טהורה, פטר חמור ובכור אדם, ובפשטות הם מצטרפים לחג המצות משום שגם הם זכר ליציאת מצרים. כך גם בפ' בא, מצווה ה' את משה לצוות את ישראל בקידוש בכורות, קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי

בתוך סדר ההגדה, אנו דורשים את פסוקי פרשת ביכורים, כמו שלימדו חז"ל במשנתם, ודורש מארמי עובד אבי, עד שגומר כל הפרשה כולה. את הפסוק – ויהי שם לגוי גדול, עצום ורב, דורש בעל ההגדה כך – ויהי שם לגוי, מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. גדול, עצום, כמה שכתוב, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, ותמלא הארץ אותם. ורב,

אמרו בגמ', שאול שאילה זו לעילא מר' תנחום דמן נוי, מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא. כך נשאלה שאלה לפני רבי תנחום, האם מותר לכבות נר של אש לפני חולה בשבת. הגמ' מאריכה בדברי אגדה על הערך העצום והנצחי של חיי האדם, ומסכמת, ולעניין שאילה דשאילנא קדמיכון, נר קרויה נר, ונשמתו של אדם קרויה נר, מוטב תכבה נר של בשר

מבואר בסוגיית הגמ' בפסחים, שאחרי אמירת שמע ישראל, אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ומבואר בגמ' שאומרים אותו בחשאי, בלחש. וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע וכך נוהגים הכל. ובמגן אברהם שם כתב, ואם לא אמר בשכמל"ו אין מחזירין אותו [ב"ח שלטי הגיבורים], ולבוש כתב שאפי' אמרו ולא אמרו בכוונה צריך לחזור. ובביאור הלכה האריך להכריע שאין להחזירו ויצא ידי חובתו

על הפסוק במגילת רות, ורחצת וסכת ושמת שמלותיך, דרשו בגמ', אלו בגדים של שבת. ויש לעיין, מה למדו חז"ל בדרשה זו, הרי אין כאן שום רמז לעניין השבת, ואיך שייך ללמוד מכאן שיש חובה לכבד את השבת בבגדים נאים. ואם ללמוד משהו לגבי הנהגת רות באותו הלילה, הרי במקרא עצמו מבואר שלבשה את בגדיה הנאים והטובים, ומהי שייכות השבת לשם?