המצווה לרחוץ פניו, ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, נתפרשה בגמ', והיא מובנת היטב. כבוד השבת דורש מהאדם לבא אל השבת כשהוא נקי, ואיברים אלה הם מתלכלכים יותר מכל הגוף, ולכן הקפידו על רחיצתם וניקיונם. גם בהלכות אבלות מצאנו שהקילו ברחיצת פניו, ידיו ורגליו יותר מרחיצת שאר גופו, והדברים מתאימים ומובנים. אמנם רבנו האר"י הניף את ידו וביאר בדרך הסוד עניין

מעלת הטבילה במקווה בערב שבת, אין לה מקור בתלמוד, כי אם בספר הזוהר ובדברי האר"י. בזוהר נאמר שרב המנונא היה עולה מן הנהר, והאר"י לימד לטבול בערב שבת, וגם לימד את הכוונות הראויות לטבילה זו. ובפשטות גדר הטבילה שנזכרה בתורה בכמה מקומות הוא לטהר מן הטומאה, וצריך ביאור מהו עניין טבילה לתוספת קדושה. ובאמת מצאנו גם בתורה טבילה שאין מגמתה

נאמר במדרש, טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא, אמר: מה יום מיומים? אמר ליה: ומה גבר מן גוברין, אמר מה אמרית לך, ומה אמרת לי, א"ל אמרת לי מה יום מיומים, מאי שנא יומא דשבתא מכל יומא, ואמרית לך ומן גבר מגוברין, מאי שנא טורנוסרופוס מכל גוברין, א"ל שרצה המלך לכבדני, א"ל אף זו שרצה הקב"ה לכבדה. אמר ליה, אם

המנהג הרגיל בימינו בכל קהילות אשכנז, שהחזן מתחיל להתפלל בקול רם במקום אחר בשבת, ברגלים, ובימים נוראים. בשבת, במילים – שוכן עד, ברגלים, במילים – האל בתעצומות עוזך, ובימים נוראים, במילים – המלך יושב על כסא רם ונשא. מנהג אחר במקצת מופיע בספר כלבו: בשבועות מתחיל החזן האל בתעצומות עוזך בשביל מתן תורה שהתורה נקראת עוז, שנאמר, ה' עוז לעמו

כתב הרמב"ם, מנהג פשוט בכל ישראל לקרות בתחילה פרשת ויכלו, ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מקדש. ובדברי הרמ"א נאמר, שמוסיפים לפני ויכולו את המילים 'יום השישי, ונרמז השם (הוי"ה) בר"ת. וצריכים אנו קצת טעם לתוספת זו, על פי הפשט. והנה במי שלא קידש בליל שבת, שמקדש ביום בברכה, כתב הרמ"א שלא יאמר ויכולו. ובפשטות ההבנה היא, שאמירת ויכולו

כתב הרמב"ם בספר מורה הנבוכים בטעם השבת, וכבר נאמרו במצווה זו שתי עילות שונות מפני שהן לשני עלולים שונים, לפי שנאמר בטעם קידוש השבת בעשר הדברות הראשונות, אמר כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ואמר במשנה תורה, וזכרת כי עבד היית במצרים על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת, וזה נכון, כי העלול בדיבור הראשון הוא כבוד היום

בפ' כי תשא, בקריאת התורה לשבת חוה"מ, נזכרים שלוש הרגלים. לחג המצות מצרפת התורה את מצוות הבכורה, בכור בהמה טהורה, פטר חמור ובכור אדם, ובפשטות הם מצטרפים לחג המצות משום שגם הם זכר ליציאת מצרים. כך גם בפ' בא, מצווה ה' את משה לצוות את ישראל בקידוש בכורות, קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי

אמרו בגמ', שאול שאילה זו לעילא מר' תנחום דמן נוי, מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא. כך נשאלה שאלה לפני רבי תנחום, האם מותר לכבות נר של אש לפני חולה בשבת. הגמ' מאריכה בדברי אגדה על הערך העצום והנצחי של חיי האדם, ומסכמת, ולעניין שאילה דשאילנא קדמיכון, נר קרויה נר, ונשמתו של אדם קרויה נר, מוטב תכבה נר של בשר

על הפסוק במגילת רות, ורחצת וסכת ושמת שמלותיך, דרשו בגמ', אלו בגדים של שבת. ויש לעיין, מה למדו חז"ל בדרשה זו, הרי אין כאן שום רמז לעניין השבת, ואיך שייך ללמוד מכאן שיש חובה לכבד את השבת בבגדים נאים. ואם ללמוד משהו לגבי הנהגת רות באותו הלילה, הרי במקרא עצמו מבואר שלבשה את בגדיה הנאים והטובים, ומהי שייכות השבת לשם?

הבאנו למעלה את דברי הגמ' בעניין שבע ברכות של תפילת שבת, שהן כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים, והם במזמור כ"ט, הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז. וביארנו ששבעה הקולות הללו הם ההופעות של ה' בהיסטוריה, מקריעת ים סוף, שהיא קול ה' על המים, דרך מתן תורה, שהוא – קול ה' חוצב להבות אש, ועד תיקון ישראל

אמרו בגמ', הני שבע דשבתא כנגד מי, שבע הברכות שיש בתפילת עמידה של שבת, כנגד מה תקנו את מספרן?  כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים. כנגד שבע קולות המוזכרים במזמור כ"ט שבתהילים. המזמור הזה פותח בקריאה לבני האדם לשבח את ה'. הבו לה' בני אלים, הבו לה' כבוד ועז. הבו לה' כבוד שמו, השתחוו לה' בהדרת קודש. לכן ראוי ומתאים

הבאנו למעלה את דברי הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל שעסק בדרכי השגת עונג שבת פנימי, ובחיפוש המבט הנכון שמביא לעונג נפשי. ונראה לומר בזה דברים. העולם שאנו חיים בו נתון תמיד למלחמה קשה בין טוב לרע. האדם בטבעו נתון בתוך המציאות הגשמית, ואיננו יכול לצאת ממנה, כל עוד הוא בחיים חיותו. המציאות הגשמית כפי שהיא, היא חושך ולא אור, והיא

הגאון רבי יצחק אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה בא"י, בספרו לקט שיחות מוסר, בסוף החלק הראשון, כתב חיבור שלם בענייני שבת קודש, חיבור מלא וגדוש במחשבות עומק בענייני שבת ובדרכי העבודה הקשורות לשבת. אחד המאמרים שם, נושא את הכותרת, הדרך להשגת הרגשי העונג. הדברים הללו מיוסדים על ההנחה שנצטווינו לא רק על עונג גופני, אלא גם על עונג נפשי,

הגמ' בפסחים הביאה ברייתא העוסקת בקידוש של שבת. זכור את יום השבת לקדשו, זוכרהו על היין. אין לי אלא ביום, בלילה מנין? ת"ל זכור את יום השבת לקדשו. הגמ' מקשה על הברייתא שתי שאלות, בלילה מנין, אדרבה עיקר קדושא בלילה הוא קדיש, דכי קדיש תחלת יומא בעי לקידושי, ותו, בלילה מנין ת"ל זכור את יום, תנא מיהדר אלילה וקא נסיב

כתב הרמב"ם בספר המצוות שלו, הזהיר מענוש הגדרים על החוטא ולהעביר הדינין עליהם ביום השבת, והוא אמרו – לא תבערו אש ביום השבת. רצה בזה שלא יישרף מי שנתחייב שריפה, והוא הדין לשאר מיתות. ולא התברר די הצורך בלשון הרמב"ם אם האיסור הזה מתייחס להמתה בבית דין, או לכל העונשין הנוהגים בבי"ד. אמנם בספר משנה תורה ביאר הדברים באר היטב. אין

בפרשת המן נמצאת הפעם הראשונה שבה התורה מדברת על שבת שניתנה לעם ישראל. בפרשת בראשית למדנו על השבת ששומר בורא העולם לעצמו, ובפרשת בשלח, במרה, נאמר, שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו, ורש"י הביא שם מחז"ל, שבפסוק זה שמדבר על מצוות וחוקים שניתנו לישראל לפני מתן תורה, נכללת גם מצוות שבת. אבל הפעם הראשונה שמפורש בתורה שהשבת ניתנה לישראל,

במכילתא לפרשת כי תשא, הביאו חז"ל כמה דרשות כדי להתיר חילול שבת במקום של פיקוח נפש, וחפצים אנו להתבונן באחת מהן. מצאנו בדברי רבותינו גישות שונות לדרשות חז"ל, וליחס שבין הדרש לפשט בפסוקים שדרשו חז"ל. האחת, היא גישתו של המלבי"ם. הוא מניח שיש ללה"ק כללים, שדרשות חז"ל מבוססות עליהם. לדבריו, אם נחקור אחרי כללי השפה, נמצא שדרשות חז"ל הם בעצם

הבאנו למעלה את דברי הראשונים, שעסק בהם מו"ר הגאון רבי ברוך ויסבקר זצ"ל בעניין מצוות מורא בשבת. וכן אמרו בגמ', שמש בשבת צדקה לעניים, שנאמר, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא. וברש"י, יראי שמי – שומרי שבת. ובהקדמת תיקוני זוהר ובספר חסידים, רמזו במילת בראשית, נוטריקון – ירא שבת. ויש לעיין בכל זה, הרי לכאורה שבת היא זמן של