ביארנו למעלה את עניין אמירת בשכמל"ו אחרי פסוק ראשון של שמע, כהשלמה לייחוד ה', שמתארת את חלות ההארה האלוקית על העולם התחתון. ע"פ זה מבואר מה שנאמר בגמ', משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה להביא בחשאי. והוספנו לבאר מתוך דברי מו"ר הגר"ל מינצברג זצ"ל, שאמירת ברוך שם היא
בפ' כי תשא, בקריאת התורה לשבת חוה"מ, נזכרים שלוש הרגלים. לחג המצות מצרפת התורה את מצוות הבכורה, בכור בהמה טהורה, פטר חמור ובכור אדם, ובפשטות הם מצטרפים לחג המצות משום שגם הם זכר ליציאת מצרים. כך גם בפ' בא, מצווה ה' את משה לצוות את ישראל בקידוש בכורות, קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי
בתוך סדר ההגדה, אנו דורשים את פסוקי פרשת ביכורים, כמו שלימדו חז"ל במשנתם, ודורש מארמי עובד אבי, עד שגומר כל הפרשה כולה. את הפסוק – ויהי שם לגוי גדול, עצום ורב, דורש בעל ההגדה כך – ויהי שם לגוי, מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. גדול, עצום, כמה שכתוב, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, ותמלא הארץ אותם. ורב,
אמרו בגמ', שאול שאילה זו לעילא מר' תנחום דמן נוי, מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא. כך נשאלה שאלה לפני רבי תנחום, האם מותר לכבות נר של אש לפני חולה בשבת. הגמ' מאריכה בדברי אגדה על הערך העצום והנצחי של חיי האדם, ומסכמת, ולעניין שאילה דשאילנא קדמיכון, נר קרויה נר, ונשמתו של אדם קרויה נר, מוטב תכבה נר של בשר
מבואר בסוגיית הגמ' בפסחים, שאחרי אמירת שמע ישראל, אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ומבואר בגמ' שאומרים אותו בחשאי, בלחש. וכך נפסק ברמב"ם ובשו"ע וכך נוהגים הכל. ובמגן אברהם שם כתב, ואם לא אמר בשכמל"ו אין מחזירין אותו [ב"ח שלטי הגיבורים], ולבוש כתב שאפי' אמרו ולא אמרו בכוונה צריך לחזור. ובביאור הלכה האריך להכריע שאין להחזירו ויצא ידי חובתו
על הפסוק במגילת רות, ורחצת וסכת ושמת שמלותיך, דרשו בגמ', אלו בגדים של שבת. ויש לעיין, מה למדו חז"ל בדרשה זו, הרי אין כאן שום רמז לעניין השבת, ואיך שייך ללמוד מכאן שיש חובה לכבד את השבת בבגדים נאים. ואם ללמוד משהו לגבי הנהגת רות באותו הלילה, הרי במקרא עצמו מבואר שלבשה את בגדיה הנאים והטובים, ומהי שייכות השבת לשם?
בגמ' מגילה הביאו ברייתא, דתניא, ק"ש ככתבה דברי רבי וחכ"א בכל לשון. מ"ט דרבי אמר קרא, והיו בהוייתן יהו, ורבנן מ"ט, אמר קרא, שמע בכל לשון שאתה שומע. וצ"ע שורש המחלוקת הזו בגדרי ק"ש. ועוד שם בגמ', לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה למה לי למכתב והיו אצטריך סלקא דעתך שמע כרבנן
הבאנו למעלה את דברי הגמ' בעניין שבע ברכות של תפילת שבת, שהן כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים, והם במזמור כ"ט, הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז. וביארנו ששבעה הקולות הללו הם ההופעות של ה' בהיסטוריה, מקריעת ים סוף, שהיא קול ה' על המים, דרך מתן תורה, שהוא – קול ה' חוצב להבות אש, ועד תיקון ישראל
אחד המורים שליט"א הסיק שמי שסיים תפילתו ועקר רגליו, בלי פסיעות לאחוריו, שיכול לחזור למקום שהתפלל שם, ולפסוע ג' פסיעות. וזה קשה לקבלו, משום שגדר הפסיעות הוא הפרידה מהשכינה שעמדה כנגדו בשעת התפילה, כמו שהראנו בלשון הרמב"ם, וקבעו שיפטר מן התפילה, כמו שיהיו נפטרין מלפני המלך. ואם כבר סר משם, מהו העניין בפסיעותיו. ונראה שהוראה זו טעות היא. ואע"פ שאמרנו
