מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך. הנוסח הזה התחבר על ידי רבי משה בן מכיר זצ"ל, בעל מחבר ספר 'סדר היום', מחכמי צפת בתקופת רבותינו הגדולים, מרן ה'בית יוסף' ורבנו האר"י. השבח הזה, נועד לאומרו כשייעור האדם משנתו, והוא בא להחליף את הברכה שהורו חכמי הגמ' לומר באותו הזמן. כי מתער אומר אלוקי נשמה

דין מוסכם הוא, שבעל קרי מותר בדברי תורה וקדושה מן התורה, וכל מה שיש בו הוא תקנת עזרא. ולכאורה יל"ע, הרי הרחקת צואה וערווה ממקום הקריאה, למדנו מפרשת מחנה מלחמה, שכתוב בו, כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך. והבאנו למעלה את דברי הרמב"ן בפירוש התורה, כי המחנה כולה כמקדש ה'. וממנו נלמד למקום התפילה, שנרחיק מן הצואה ארבע אמות, ולכל

אמרו בגמ', צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, דצואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קמיתחזיא. ועוד אמרו בגמ', שכנגד הערווה אין איסור להרהר בדברי קדושה, ורק דיבור נאסר, ודרשו זאת מהמילה דבר, דיבור אסור הרהור

המצווה לרחוץ פניו, ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, נתפרשה בגמ', והיא מובנת היטב. כבוד השבת דורש מהאדם לבא אל השבת כשהוא נקי, ואיברים אלה הם מתלכלכים יותר מכל הגוף, ולכן הקפידו על רחיצתם וניקיונם. גם בהלכות אבלות מצאנו שהקילו ברחיצת פניו, ידיו ורגליו יותר מרחיצת שאר גופו, והדברים מתאימים ומובנים. אמנם רבנו האר"י הניף את ידו וביאר בדרך הסוד עניין

מעלת הטבילה במקווה בערב שבת, אין לה מקור בתלמוד, כי אם בספר הזוהר ובדברי האר"י. בזוהר נאמר שרב המנונא היה עולה מן הנהר, והאר"י לימד לטבול בערב שבת, וגם לימד את הכוונות הראויות לטבילה זו. ובפשטות גדר הטבילה שנזכרה בתורה בכמה מקומות הוא לטהר מן הטומאה, וצריך ביאור מהו עניין טבילה לתוספת קדושה. ובאמת מצאנו גם בתורה טבילה שאין מגמתה

הבאנו למעלה את ספקו של הביאור הלכה אם מותר לתקוע בשופר במקום מטונף. וכתב, לכאורה לא שייך זה רק בתפלה או בבהמ"ז ובהלל ומגילה, שעכ"פ אסור להזכיר שם, ולאמר דברי תורה במקום מטונף, משא"כ בתקיעות שאינה רק מעשה מצוה, והיכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי או במקום שאין נקי? האם אסור ללבוש טלית של ד' כנפות כשגופו או

הראנו למעלה, שגדר טהרת מקום תפילה מצואה, אינו שייך לראיית הצואה, אלא להימצאות הצואה ברשות המתפלל. ולכאורה זה מבואר בגמ', שהרי אמרו – צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, דצואה בכסוי תליא מילתא, והא מיכסיא. ומבואר שבצואה לא איכפת לן בראייה. אמנם אין הדברים פשוטים, שהרי מבואר שהצואה אוסרת להתפלל ולקרוא ק"ש במרחק ד' אמות, ולפניו כמלוא עיניו. ובפשטות, די בד'

נאמר במדרש, טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא, אמר: מה יום מיומים? אמר ליה: ומה גבר מן גוברין, אמר מה אמרית לך, ומה אמרת לי, א"ל אמרת לי מה יום מיומים, מאי שנא יומא דשבתא מכל יומא, ואמרית לך ומן גבר מגוברין, מאי שנא טורנוסרופוס מכל גוברין, א"ל שרצה המלך לכבדני, א"ל אף זו שרצה הקב"ה לכבדה. אמר ליה, אם

המנהג הרגיל בימינו בכל קהילות אשכנז, שהחזן מתחיל להתפלל בקול רם במקום אחר בשבת, ברגלים, ובימים נוראים. בשבת, במילים – שוכן עד, ברגלים, במילים – האל בתעצומות עוזך, ובימים נוראים, במילים – המלך יושב על כסא רם ונשא. מנהג אחר במקצת מופיע בספר כלבו: בשבועות מתחיל החזן האל בתעצומות עוזך בשביל מתן תורה שהתורה נקראת עוז, שנאמר, ה' עוז לעמו

בתוך הלכות קריאת שמע, במשנה ובגמ', ברמב"ם ובשו"ע, נכללים הלכות הנוהגות לטהרת המקום שבו קוראים את שמע, מצואה ומערוה. בהלכות אלו נאמרו פרטים רבים, שנתבארו בסוגיית הגמ' בברכות, והוכרעו להלכה בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים. שורש כל אלו ההלכות, אינו במצוות קריאת שמע ובהלכותיה, אלא בפרשת מחנה צבא ישראל, שם כתוב, כי ה' א-לוקיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת איביך לפניך,

כתב הרמב"ם, מנהג פשוט בכל ישראל לקרות בתחילה פרשת ויכלו, ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מקדש. ובדברי הרמ"א נאמר, שמוסיפים לפני ויכולו את המילים 'יום השישי, ונרמז השם (הוי"ה) בר"ת. וצריכים אנו קצת טעם לתוספת זו, על פי הפשט. והנה במי שלא קידש בליל שבת, שמקדש ביום בברכה, כתב הרמ"א שלא יאמר ויכולו. ובפשטות ההבנה היא, שאמירת ויכולו

אמרו חכמים במשנתם, בית שמאי אומרים, בערב כל אדם יטה ויקרא, ובבוקר יעמוד, שנאמר, ובשכבך ובקומך. ובית הלל אומרים, כל אדם קורא כדרכו, שנאמר, ובלכתך בדרך, אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך, בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים.  ובגמ', בשלמא ב"ה קא מפרשי טעמייהו וטעמא דב"ש, אלא ב"ש מ"ט לא אמרי כב"ה, אמרי לך ב"ש, א"כ נימא קרא בבקר ובערב מאי בשכבך ובקומך בשעת

כתב הטור בהלכות יוה"כ,  ונוהגין באשכנז לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם, וסמך לדבר במדרש ואלה הדברים רבה בפרשת ואתחנן, כשעלה משה לרקיע שמע מלאכי השרת שהיו מקלסין להקב"ה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והורידו לישראל, למה הדבר דומה לאדם שגנב הורמין – פירוש חפץ נאה, מתוך פלטרין של מלך ונתנו לאשתו ואמר לה אל תתקשטי

כתב הרמב"ם בספר מורה הנבוכים בטעם השבת, וכבר נאמרו במצווה זו שתי עילות שונות מפני שהן לשני עלולים שונים, לפי שנאמר בטעם קידוש השבת בעשר הדברות הראשונות, אמר כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ואמר במשנה תורה, וזכרת כי עבד היית במצרים על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת, וזה נכון, כי העלול בדיבור הראשון הוא כבוד היום

ביארנו למעלה את עניין אמירת בשכמל"ו אחרי פסוק ראשון של שמע, כהשלמה לייחוד ה', שמתארת את חלות ההארה האלוקית על העולם התחתון. ע"פ זה מבואר מה שנאמר בגמ', משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר יש לה גנאי, לא תאמר יש לה צער, התחילו עבדיה להביא בחשאי. והוספנו לבאר מתוך דברי מו"ר הגר"ל מינצברג זצ"ל, שאמירת ברוך שם היא