רבי יהודה הלוי, בשיר לכבוד שבת, כתב פזמון, שחוזרים עליו אחרי כל בית, ובו נאמר – יונה מצאה בו מנוח, ושם ינוחו יגיעי כח. הפיזמון הזה, מיוסד על שני מקורות מכתבי הקודש. האחד, היונה ששלח נח מן התיבה לראות הקלו המים מעל פני האדמה. שם נאמר, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התיבה כי מים על פני

אמרו חכמים במשנתם, מאימתי קורין את שמע בערבין, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים עד חצות. רבן גמליאל אומר, עד שיעלה עמוד השחר. ובגמ', חכמים כמאן סבירא להו אי כרבי אליעזר סבירא להו לימרו כרבי אליעזר, ואי כרבן גמליאל סבירא להו לימרו כרבן גמליאל לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקא אמרי עד חצות כדי להרחיק

השבת נועם הנשמות והשביעי עונג הרוחות ועדן הנפשות, להתעדן באהבתך ויראתך. שבת קדש נפשי חולת אהבתך, שבת קדש נפשות ישראל בצל כנפיך יחסיון, ירויון מדשן ביתך. אלו הן מילותיו של הבית הרביעי משירו של רבי אהרן מקרלין זצ"ל, והלב מבקש להבין משהו מעומק המילים הנשגבות הללו. המובן הראשון העולה מדברי השיר, שקדושת השבת חלה על האדם כולו, מגובה שורשו בנשמה

כתבנו לבאר שיסוד קריאת שמע הוא קבלת עומ"ש, ומזה נובעים כל חלקי המצווה, כמבואר במשנה, קבלת עול מלכות שמים, ואח"כ קבלת עול מצוות, וגם זכירת יציאת מצרים. מכאן אפשר להבין שהיה מקום לצרף את עשרת הדברות לקריאת שמע, וכן את פרשת בלק. ומכאן מגיע צירוף התפילין והתפילה לק"ש, שמכולם יחדיו תעלה קבלת עול מלכות שמים שלימה. מכאן נובעת, לכאורה, גם

רבי אהרן מקרלין זצ"ל, בשיר שחיבר לכבוד שבת, ומודפס בסידורים בזמירות לליל שבת, כתב כך: י-ה אכסוף נועם שבת המתאמת ומתאחדת בסגולתך, משוך נועם יראתך לעם מבקשי רצונך, קדשם בקדושת השבת המתאחדת בתורתך, פתח להם נועם ורצון לפתוח שערי רצונך. ברצוני להשתדל לבאר מעט את הדיבורים הללו, המכוונים כמובן ע"פ סודות התורה שלימד האר"י. מבואר בגמ', שהיו החכמים אומרים לפני

כתב הרמב"ם בתחילת הלכות קריאת שמע – פעמיים בכל יום, קוראין ק"ש בערב ובבוקר, שנאמר, ובשכבך ובקומך, בשעה שדרך בני אדם שוכבין, וזה הוא לילה. ובשעה שדרך בני אדם עומדין, וזה הוא יום. ומה הוא קורא, שלוש פרשיות אלו, והן, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה, מפני שיש בה זיכרון

בשיר המופיע בזמירות לשבת, ומתחיל במילים – ברוך א-ל עליון, באחד הבתים, מופיע רעיון ייחודי, שאנו רוצים לפתוח אותו כאן. ואשרי כל חוכה לתשלומי כפל, מאת כל סוכה שוכן בערפל. נחלה לו יזכה בהר ובשפל, נחלה ומנוחה כשמש לו זרחה. המילה סוכה יכולה להתפרש במובן של סכך. ה' מסוכך על המציאות כולה, כשהוא עצמו שוכן בערפל שמרחף מעל עולמנו. אמנם

על פי הדברים האלה, שמצוות קריאת שמע ומצוות תלמוד תורה, עולות מאותו הפסוק, ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. אלא שהפסוק מתחלק לשני חלקים. בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, מתפרש על החובה לעסוק בכל עת פנויה ואפשרית בענייני ייחוד ה' ואהבתו. פסוק זה מתפרש באופן הרחב ביותר, ונכללת בו כל התורה כולה, שהרי כולה נובעת מייחוד ה'

רשם בדת הא-ל חוק אל סגניו, בו לערוך לחם פנים לפניו, על כן להתענות בו על פי נבוניו – אסור. כאן הניח ראב"ע חידוש גדול. אנו יודעים שחובת אכילה בשבת ואיסור תענית, נובעים מן הכתוב בתורה, מקרא קודש, ודרשו חז"ל, קדשהו באכילה ושתיה. טבעה של הקדושה שהיא יוצרת רוממות רוח, כדברי עזרא הסופר לישראל, היום קדוש הוא לה' אלוקיכם, אל

סדר התפילות שאנו נוהגים בו, מורכב מחלקים שונים, ומיוסד בחלקו על דברי התורה עצמם, וחלקו על תקנות חז"ל, וגם על מנהגים מאוחרים שהנהיגו חכמים בדורות שונים. אין ספק שהחלק בתפילה, שמקורו בתורה ברור יותר מכל חלק אחר, הוא קריאת שמע, ששורשה לכאורה הוא בפסוקים מפורשים, ונתחיל את דיוננו בה ובמקורה בתורה. מצוות קר"ש, נלמדת מן הפסוק – ושננתם לבניך ודברת

שירו של ראב"ע, כי אשמרה שבת, מודפס בסידורים ומורגל בפי הכל. מילותיו ידועות והכל שרים אותו, ואין הכל מתבוננים בדברי השירה הזאת. ואין ספק שלא דבר הוא ריק ממנו, וברצוננו לעיין במילות השיר, כפי הראוי לדברי חכמים. כי אשמרה שבת א-ל ישמרני, אות היא לעולמי עד בינו וביני. רבים שואלים מניין שהשומר שבת מובטח לו שה' ישמרהו, ותשובתם ברורה מתוך

בפיוט הושענות האמור אצל האשכנזים בשבת חוה"מ, נאמר – כהושעת זבודיך במדבר סין במחנה, חכמו ולקטו בששי לחם משנה, כן הושע נא. כהושעת טפוליך הורו הכנה במדעם, ישר כחם והודה למו רועם, כן הושע נא. המדובר על הכתוב בתורה בפרשת המן, ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד, ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה. ויאמר אליהם הוא אשר דבר

חכמים גזרו שלא לקיים בשבת את מצוות שופר, לולב ומגילה. ובגמ' התבאר, שזה מפני החשש שמא יוליכנו ד' אמות ברשות הרבים. והנה אם פורים חל בשבת, אנו קוראים מגילה לפני הפורים, שהרי בלי זה תקנו את האפשרות להקדים קריאת המגילה לימים י"א י"ב י"ג באדר. אבל בשופר ולולב, אנחנו מסתדרים בר"ה בלי שופר, ובסוכות בלי לולב. ואע"פ שבימינו אנו תוקעים

שבת שבין ר"ה ליוהכ"פ, נקראת אצלנו 'שבת שובה', ואנו קוראים בה כהפטרה את נבואת הושע, שובה ישראל עד ה' אלוקיך. עצם קריאת השם הזה לשבת, אין בו כדי להעיד על קשר מהותי בין השבת לתשובה, שהרי כמה שבתות בשנה נקראות על שם הקריאה הנקראת בהם, כמו שבת חזון, שבת זכור, ואולי גם שבת הגדול. אבל נראה שמצאנו בדברי רבותינו על

הבאנו למעלה את דברי ידידי הג"ר יחיאל ורטהיימר שליט"א בחיבורו הנפלא 'לעשות את השבת', שקדושת השבת נובעת מכן שהקב"ה סיים את מלאכתו בבריאת העולם, וחזר אל מציאותו וקדושתו העצמית. הג"ר יחיאל שליט"א הביא בעניין הזה את דברי הראשונים המקובלים, שיש שתי בחינות של שבת, שבת עליונה הקרויה 'שבת הגדול', ושבת תחתונה הקרויה שכינה וכנסת ישראל, וביאר, שהראשונה עסוקה בשביתת הקב"ה