אמרו בגמ', הני שבע דשבתא כנגד מי, שבע הברכות שיש בתפילת עמידה של שבת, כנגד מה תקנו את מספרן?  כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים. כנגד שבע קולות המוזכרים במזמור כ"ט שבתהילים. המזמור הזה פותח בקריאה לבני האדם לשבח את ה'. הבו לה' בני אלים, הבו לה' כבוד ועז. הבו לה' כבוד שמו, השתחוו לה' בהדרת קודש. לכן ראוי ומתאים

יש להסתפק אם מותר לעבור לפני אדם שסיים תפילתו, ונשאר על עומדו מפני אדם אחר המתפלל מאחוריו. הבאנו למעלה את דברי בעל חיי אדם, שטעם האיסור לעבור לפני המתפלל הוא מפני שהשכינה עומדת כנגד המתפלל, והעובר לפני המתפלל מפסיק בין המתפלל לשכינה. ואע"פ שהמשנ"ב הציג תחילה טעם אחר, שהעובר לפני המתפלל מפריע לכוונתו, בביאור הלכה שם הביא דברי המאמר מרדכי

הגמ' במגילה שואלת מפני מה אין אומרים הלל בפורים, ומשיבה על כך שלוש תשובות. האחת, לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. השנייה, הללו עבדי ה', ולא עבדי פרעה. אלא הכא, הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן. והשלישית, קרייתא זו הלילא. שתיים מתוך שלוש התשובות מדברות על כך שבפורים לא היתה גאולה של ממש. לא

הבאנו למעלה את דברי הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל שעסק בדרכי השגת עונג שבת פנימי, ובחיפוש המבט הנכון שמביא לעונג נפשי. ונראה לומר בזה דברים. העולם שאנו חיים בו נתון תמיד למלחמה קשה בין טוב לרע. האדם בטבעו נתון בתוך המציאות הגשמית, ואיננו יכול לצאת ממנה, כל עוד הוא בחיים חיותו. המציאות הגשמית כפי שהיא, היא חושך ולא אור, והיא

הראנו למעלה איך הדין המחייב לכתחילה להשמיע לאוזנו נוהג בכל הברכות, ולא רק בקריאת שמע. ובמשנ"ב הביא את דברי הראב"ד שזהו דין לכתחילה מדאורייתא. ובארנו, שיש כאן תפיסה שזוהי צורתו השלימה של הדיבור, שדורש שתהיה שמיעה לדיבור. ולכן כל היכא דבעינן דיבור בעינן לכתחילה שישמיע לאוזנו. אמנם בדיעבד יצא, משום שגם בלי דיבור שלם יצא ידי חובה. ואם כן הוא,

אמרו חז"ל במשנתם, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא. רבי יוסי אומר, לא יצא. וטעמו של רבי יוסי לפסול, אמרו בגמ', מאי טעמא דר' יוסי, משום דכתיב שמע, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. ותנא קמא סבר, שמע בכל לשון שאתה שומע. ור' יוסי, תרתי שמע מינה. משמעות הדברים הפשוטה שיש דין מיוחד בק"ש, הנדרש מן הפסוק, שיצטרך הקורא להשמיע

הגאון רבי יצחק אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה בא"י, בספרו לקט שיחות מוסר, בסוף החלק הראשון, כתב חיבור שלם בענייני שבת קודש, חיבור מלא וגדוש במחשבות עומק בענייני שבת ובדרכי העבודה הקשורות לשבת. אחד המאמרים שם, נושא את הכותרת, הדרך להשגת הרגשי העונג. הדברים הללו מיוסדים על ההנחה שנצטווינו לא רק על עונג גופני, אלא גם על עונג נפשי,

הגמ' בפסחים הביאה ברייתא העוסקת בקידוש של שבת. זכור את יום השבת לקדשו, זוכרהו על היין. אין לי אלא ביום, בלילה מנין? ת"ל זכור את יום השבת לקדשו. הגמ' מקשה על הברייתא שתי שאלות, בלילה מנין, אדרבה עיקר קדושא בלילה הוא קדיש, דכי קדיש תחלת יומא בעי לקידושי, ותו, בלילה מנין ת"ל זכור את יום, תנא מיהדר אלילה וקא נסיב

העמדנו שברכת המזון שונה באופייה משאר ברכות, משום שבה באה לידי ביטוי כללות הקשר בין ה' לישראל. על פי זה פרשנו כמה הלכות בברכת המזון, כגון הזכרת ברית ותורה, ירושלים ובית המקדש, והזכרת המועדים בתוך הברכה. גם תוספת ברכה רביעית מדרבנן, שנתקנה על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, באה ללמד שהקשר עם ישראל נמשך גם בשעת חורבן. כל זה מתבאר מציווי