אמרו בגמ', אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות, קדושות והבדלות, זהו סדר תפילות השגור בפי כל ישראל. הסדר הזה, רובו ככולו מיוסד על מטבע ברכות. ברכות הנהנין וברכות השבח, ברכות המצוות וברכות ק"ש, וגם תפילת עמידה, שיסודה הוא תחנונים לפני המקום, בסופו של דבר היא מיוסדת על תשע עשרה ברכות בחול, ושבע בשבתות וימים טובים ותפילות המוספים.  המרכזיות

אמרו בגמ', הנצרך לנקביו אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה. ועוד שם, לא שנו אלא שאינו יכול לשהות בעצמו אבל אם יכול לשהות בעצמו תפלתו תפלה. ועד כמה, עד פרסה. ועוד שם בגמ' הביאו פסוקים לדין זה. הנצרך לנקביו הרי זה לא יתפלל, משום שנאמר, הכון לקראת אלוקיך ישראל. ועוד שם, מאי דכתיב, שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוקים, שמור

ראיתי בכתב העת 'מוריה', ששאלו בפני מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל, אם בלימוד הסידור יש משום מצוות תלמוד תורה. והוא זצ"ל שקיל וטרי בזה מכמה צדדים, ועיקר דבריו שיש בסידור הוראת חז"ל כיצד לקיים מצוות תפילה. אמנם נראה פשוט שאין מקום להסתפק, ולימוד זה הוא מעיקרי מצוות תלמוד תורה. ואבאר דברי, ובהקדמת ביאור עניין גדול וחשוב. הנה ספר תהילים

אמרו בגמ', אתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא, רב הונא אמר, מותר לקרות ק"ש, רב חסדא אמר, אסור לקרות ק"ש. אמר רבא מאי טעמא דרב הונא, דכתיב, כל הנשמה תהלל יה. מאי טעמא דרב חסדא דכתיב, כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. וברש"י, הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים. והנה אם יש צואה בסמוך לאדם הקורא,

מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך. הנוסח הזה התחבר על ידי רבי משה בן מכיר זצ"ל, בעל מחבר ספר 'סדר היום', מחכמי צפת בתקופת רבותינו הגדולים, מרן ה'בית יוסף' ורבנו האר"י. השבח הזה, נועד לאומרו כשייעור האדם משנתו, והוא בא להחליף את הברכה שהורו חכמי הגמ' לומר באותו הזמן. כי מתער אומר אלוקי נשמה

דין מוסכם הוא, שבעל קרי מותר בדברי תורה וקדושה מן התורה, וכל מה שיש בו הוא תקנת עזרא. ולכאורה יל"ע, הרי הרחקת צואה וערווה ממקום הקריאה, למדנו מפרשת מחנה מלחמה, שכתוב בו, כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך. והבאנו למעלה את דברי הרמב"ן בפירוש התורה, כי המחנה כולה כמקדש ה'. וממנו נלמד למקום התפילה, שנרחיק מן הצואה ארבע אמות, ולכל

חג השבועות, מגיע אחרי ספירה של ארבעים ותשעה יום, כשיום החמישים מקודש בקדושתו של חג השבועות. בעניין הזה, חג השבועות מקביל לגמרי לפרשת היובל. גם שם מונים ארבעים ותשע שנים, ולאחריהם מגיעה שנה מקודשת, שנת היובל. העניין הזה מביא אותנו אל המושג שער הנ' ומשמעותו. ומציג כאן גם שאלה יסודית גדולה וחשובה בעניינו של מתן תורה וחג השבועות. רבנו הגר"א

אמרו בגמ', צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה, דצואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא, ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה, ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קמיתחזיא. ועוד אמרו בגמ', שכנגד הערווה אין איסור להרהר בדברי קדושה, ורק דיבור נאסר, ודרשו זאת מהמילה דבר, דיבור אסור הרהור

המצווה לרחוץ פניו, ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, נתפרשה בגמ', והיא מובנת היטב. כבוד השבת דורש מהאדם לבא אל השבת כשהוא נקי, ואיברים אלה הם מתלכלכים יותר מכל הגוף, ולכן הקפידו על רחיצתם וניקיונם. גם בהלכות אבלות מצאנו שהקילו ברחיצת פניו, ידיו ורגליו יותר מרחיצת שאר גופו, והדברים מתאימים ומובנים. אמנם רבנו האר"י הניף את ידו וביאר בדרך הסוד עניין

מעלת הטבילה במקווה בערב שבת, אין לה מקור בתלמוד, כי אם בספר הזוהר ובדברי האר"י. בזוהר נאמר שרב המנונא היה עולה מן הנהר, והאר"י לימד לטבול בערב שבת, וגם לימד את הכוונות הראויות לטבילה זו. ובפשטות גדר הטבילה שנזכרה בתורה בכמה מקומות הוא לטהר מן הטומאה, וצריך ביאור מהו עניין טבילה לתוספת קדושה. ובאמת מצאנו גם בתורה טבילה שאין מגמתה

הבאנו למעלה את ספקו של הביאור הלכה אם מותר לתקוע בשופר במקום מטונף. וכתב, לכאורה לא שייך זה רק בתפלה או בבהמ"ז ובהלל ומגילה, שעכ"פ אסור להזכיר שם, ולאמר דברי תורה במקום מטונף, משא"כ בתקיעות שאינה רק מעשה מצוה, והיכן מצינו שאסור לקיים מצוה כשגופו אינו נקי או במקום שאין נקי? האם אסור ללבוש טלית של ד' כנפות כשגופו או