אמרו חז"ל במשנתם, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא. רבי יוסי אומר, לא יצא. וטעמו של רבי יוסי לפסול, אמרו בגמ', מאי טעמא דר' יוסי, משום דכתיב שמע, השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. ותנא קמא סבר, שמע בכל לשון שאתה שומע. ור' יוסי, תרתי שמע מינה. משמעות הדברים הפשוטה שיש דין מיוחד בק"ש, הנדרש מן הפסוק, שיצטרך הקורא להשמיע
הגאון רבי יצחק אייזיק שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה בא"י, בספרו לקט שיחות מוסר, בסוף החלק הראשון, כתב חיבור שלם בענייני שבת קודש, חיבור מלא וגדוש במחשבות עומק בענייני שבת ובדרכי העבודה הקשורות לשבת. אחד המאמרים שם, נושא את הכותרת, הדרך להשגת הרגשי העונג. הדברים הללו מיוסדים על ההנחה שנצטווינו לא רק על עונג גופני, אלא גם על עונג נפשי,
הגמ' בפסחים הביאה ברייתא העוסקת בקידוש של שבת. זכור את יום השבת לקדשו, זוכרהו על היין. אין לי אלא ביום, בלילה מנין? ת"ל זכור את יום השבת לקדשו. הגמ' מקשה על הברייתא שתי שאלות, בלילה מנין, אדרבה עיקר קדושא בלילה הוא קדיש, דכי קדיש תחלת יומא בעי לקידושי, ותו, בלילה מנין ת"ל זכור את יום, תנא מיהדר אלילה וקא נסיב
העמדנו שברכת המזון שונה באופייה משאר ברכות, משום שבה באה לידי ביטוי כללות הקשר בין ה' לישראל. על פי זה פרשנו כמה הלכות בברכת המזון, כגון הזכרת ברית ותורה, ירושלים ובית המקדש, והזכרת המועדים בתוך הברכה. גם תוספת ברכה רביעית מדרבנן, שנתקנה על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, באה ללמד שהקשר עם ישראל נמשך גם בשעת חורבן. כל זה מתבאר מציווי
כתב בבית יוסף בהלכות ברכת המזון, וכתוב עוד בא"ח, לעניין לשאול בברכת המזון מפני הכבוד או מפני היראה, דינה כתפילה. וכן בדרכי משה שם כתב, וכן מבואר באבודרהם, דלעניין הפסק חמור מק"ש ודינו כתפילה. ובאמת דין זה צריך עיון, במה חמורה ברכת המזון מקריאת שמע, אם מפני שברה"מ היא מדאורייתא, הרי קיי"ל שגם ק"ש היא מן התורה, ובפירוש אמרו במשנתנו
כתב הרמב"ם בספר המצוות שלו, הזהיר מענוש הגדרים על החוטא ולהעביר הדינין עליהם ביום השבת, והוא אמרו – לא תבערו אש ביום השבת. רצה בזה שלא יישרף מי שנתחייב שריפה, והוא הדין לשאר מיתות. ולא התברר די הצורך בלשון הרמב"ם אם האיסור הזה מתייחס להמתה בבית דין, או לכל העונשין הנוהגים בבי"ד. אמנם בספר משנה תורה ביאר הדברים באר היטב. אין
