וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור. והארץ תיעזב מהם, ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם, והם ירצו את עוונם, יען וביען במשפטי מאסו, ואת חוקותי געלה נפשם. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים, לכלותם להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלוקיהם. וזכרתי להם ברית ראשונים, אשר הוצאתי אתם מארץ

בפרשת המועדות, אחרי הציווי על חג השבועות, הביאה התורה מצוות מתנות לאביונים. ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך, ולקט קצירך לא תלקט, לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוקיכם. וברש"י, מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, ור"ה ויוה"כ והחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט, שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש

איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמרו. הציווי הזה מצטרף לציווי שנאמר בעשרת הדברות, כבד את אביך ואת אמך. יחדיו מעמידים שני הציוויים האלה את היחס הראוי לאב ואם. חז"ל, בדברי הביאור שלהם למצוות אלו, הביאו רשימת מעשים והתנהגויות הנכללים בכבוד ורשימה כזו הנכללת במורא. איזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא – לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את

כל ימי אשר הנגע בו – יטמא. טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו. המשמעות הפשוטה של המילים – בדד ישב, שהמצורע צריך להיות בבדידות. כך גם ביארו חז"ל את הפסוק בדרך אגדה, שהרי אמרו, מה נשתנה מצורע שאמרה תורה, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה בדד ישב. אמנם לכאורה

יין ושכר אל תשת, אתה ובניך אתך, בבואכם אל אהל מועד, ולא תמותו, חוקת עולם לדורותיכם. ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה. ובספר המצוות, שהזהירנו מהכנס למקדש או להורות באחד מדיני התורה בהיותנו שכורים, והוא אמרו יתעלה יין ושכר אל תשת, וסמיך ליה –

זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו, עשירית האיפה סולת, מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. והכהן המשיח תחתיו מבניו, יעשה אותה חק עולם לה'. בתושבע"פ למדו מכאן שתי מצוות. האחת, היא שציוונו שיקריב כהן גדול כל יום תמיד מנחה בבוקר ומנחה בערב. השיעור – עשירית האיפה, הוא שיעור שתי המנחות שקרבות כל יום. והשניה, אין הכהן עובד

הרמב"ן, בתוך אריכות דבריו בביאור עניין הקרבנות, כתב כך: ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם, תיכנס בו ממה שאמרו רבותינו, בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות, שלא נאמר בהם לא אל, ולא אלוקיך, ולא אלוקים, ולא שד-י, ולא צבאות, אלא יו"ד ה"א, שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר, אם

כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לד'. כשם שציוותה תורה שבת לאדם, החלה על יום אחד בכל שבוע, כך ציוותה התורה על שבת הארץ, החלה על שנה אחת בכל שבע שנים. שבת האדם חלה מתחילתו של יום ועד סופו, ושבת הארץ חלה על שנה שלימה, הפותחת בא' תשרי, ומסתיימת בכ"ט באלול. עד כאן ההקבלה די

בפרשת בהר אנו מוצאים את מצוות השמיטה והיובל, שמתחברים יחדיו למערכת אחת שלימה. והיו לכם שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה, וקידשתם את שנת החמישים שנה. היובל שונה מן השמיטה, ומוסיף עליה בכמה דינים ומצוות, של שילוח עבדים וגאולת קרקעות, אבל דיני השביתה ממלאכת האדמה שווים לגמרי בשניהם. גם בסוגיות הגמ', למדו את דיני השביתה בשמיטה וביובל אלו מאלו. בהשקפה

ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ד' מקדשכם. בפסוק זה נאמרה מצוות קידוש ד', והאיסור לחלל את ד'. פרטי המצווה נתבררו בדברי הרמב"ם. הוא מבאר שיש שלושה אופנים של חילול ד'. האופן האחד, הוא החיוב למסור נפש שלא לעבור על עבירות מסוימות, כפי הדינים שהתבארו בהלכה, על ג' עבירות חמורות, ובשעת השמד. האופן השני, העובר עבירה

בפרשת אמור נמצאת פרשת המועדות של תורת כהנים, כמו שהיא נקראת במשנה. בעוד שלושה מקומות בתורה מופיעים ג' הרגלים בלבד, במשפטים, כי תשא וראה. לפעמים נראה שגם בפרשת פנחס מופיעה פרשת מועדות, אבל כמובן אין זו אמת, שהרי נמצא שם גם תמיד של יום חול, שאין עניין הפרשה שם להציג את המועדים, אלא את סדר הקרבת הקרבנות הקבוע במקדש, תמידים

דין טומאת נגעים אינו מובן לנו כראוי. הרמב"ן, בדבריו בכללות עניין הנגעים כתב, והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות הללו אינן עדיין צרעת גמורה, אבל תבואנה לידי כך, ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת. ומשמעות הדברים שדיני נגעים הם הזהירות מהחולי ומהתפתחותו. כך נראה גם מדבריו בהמשך בעניין שיער לבן שהוא סימן טומאה,