בעניין פורים שחל בשבת, הביאו בירושלמי את הפסוק, לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ודרשו, את ששמחתו תלויה בבי"ד, יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. יש שכתבו שזמנו של פורים נקבע לפי קידוש החודש, שתלוי בבי"ד, ושבת היא קביעא וקיימא, וקדושתה משמים. אמנם אם כן הוא, יהיה הדין שכל יום טוב שחל להיות בשבת, סעודתו תדחה ליום א', ולפחות לא תתקיים

אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו. למעלה הבאנו את דברי רבי דוד אבודרהם, שביאר, ששמחת האבות היא בכך שהבנים שומרים ונחים בשבת. והוספנו לבאר ששמירת השבת שייכת רק ממתי שישראל עומדים כנושאי התפקיד לגלות ולפרסם את שם ה' בעולם. ולכן לא נאמרה שמירת שבת אצל אברהם ויצחק, אלא אצל יעקב ובניו. אמנם רש"י בספר הפרדס כתב, ששמחת אברהם

אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו. כתב רבי דוד אבודרהם, כלומר אברהם ויצחק ישמחו כשיעקב ובניו ינוחו בשבת ושומרין אותו. מנוחת השבת שייכת ליעקב ולבניו, ולא לאברהם ויצחק, ולכן לא נזכרה מנוחת השבת כי אם על יעקב ובניו. אמנם הם זכו לקדושת השבת בזכותם של אברהם ויצחק, ויש לאבות שמחה במנוחת הבנים. יש מן הראשונים שהזכירו בביאור המילים

למעלה הבאנו את דברי הזוהר, מהו שבת? שמא דקודשא בריך הוא. והשתדלנו לבאר מעט את הדברים, ונראה שכדאי להרחיב יותר, ולהשתדל לקבל בעניין ציור והבנה. הקב"ה ברא את עולמו כשהוא מוטל בין הטוב ובין הרע, בין השלימות לבין החיסרון. הדבר הזה הוא מהותי במציאות, ותכלית הבריאה תלויה בו. העולם נברא כדי שהאדם, שהוא נקודת המרכז של כל הנברא, יהיה זה

כתוב בספר הפרדס המיוחס לרש"י, ואלו דבריו בקיצור: ואלו שלושה האדונים והמלכים, הקב"ה וישראל והשבת, חוזרין שלושתם ומעידין זה על זה. הקב"ה וישראל מעידין על השבת שנבחר מכל הימים לנוח בו, והוא מיוחד בין שאר הימים. ישראל ושבת מעידין על הקב"ה שהוא אחד, והכל נעשה בדברו, והוא המקדש את ישראל ואת השבת. וכמו כן, הקב"ה והשבת מעידין על ישראל, שהם

אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, תפארת גדולה ועטרת ישועה, יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. מתקני התפילה הזאת, פתחוה בדיבורים על ייחוד ה', ותפסו לשון המופיע בדברי הנבואה על עולם הבא, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ונראים הדברים שהמכוון כאן היא לאותה בחינה שהשבת היא מעין עולם הבא. ועדיין הדברים צריכים הרחבת ביאור, וראוי

אתה אחד, ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, תפארת גדולה ועטרת ישועה, יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. כך פותחת ברכת השבת במנחה. לפני שניגע בעומק הדברים הגדולים הללו, נכון לנסות לבחון את המילים בפשוטן ובמשמעותן. השבח הזה, מדבר על מתנת השבת שקבלו ישראל, שהיא יום מנוחה וקדושה. מחברי התפילה עטו למעלה זו של השבת, יום מנוחה וקדושה, הגדרות

דברי הגר"א שהבאנו בעניין עונג שבת שצריך להיות לכבוד שבת, ולא להנאת עצמו. והוסיף שם לפרש את תוכחת הנביא, שבטלו הכוונה לענג השבת לשם שבת דוקא, והוא לשם נשמה יתירה, שעליה דרשו חז״ל וינפש, וי אבדה נפש. על זה אמר כאן חדשיכם ומועדיכם רוצה לומר מה שאתם מענגים לשם עצמכם שנאה נפשי, היינו נפשי היתירה. וכתבנו שדברי הגר"א מכבידים עלינו מאד את קיום

כתב הגר"א: מצוה לענג את השבת במאכל ומשתה ולכבדו בכסות נקיה, ושיהיה כוונתו לשם שבת ולא להנאת עצמו, על זה אמר וקראת לשבת עונג, לשבת דייקא, וכן אמר, וכל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, וכן סדרו לנו בתפלה, מענגיה לעולם כבוד ינחלו, מענגיה דייקא, היינו הנשמה היתירה שזוכין

הזכרנו את דברי הראשונים שפירשו את המילים 'טועמיה חיים זכו' על טעימת תבשילי השבת בע"ש. ומפורש באר"י, שהכוונה לטעימה כדי לשפר את התבשיל, משום כבוד שבת. אמנם יש שרואים עניין לאכול ביום ו' ממאכלי השבת, לא בעבור שיפור המאכלים לשבת, אלא כדי לטעום לפני השבת מטעם השבת. ובפשטות למנהג זה אין טעם, שהרי איזו משמעות יש לאכילה ממאכלי השבת קודם

תכנת שבת רצית קרבנותיה. כך הוא הנוסח ברוב הסידורים, חדשים גם ישנים. ויש בקדמונים שגרסו, תקנת שבת, וסמכו את הנוסח על הפסוק, איזן וחיקר, תיקן משלים הרבה. ומשמעותו, ייסד. הקב"ה ייסד את השבת כרעיון וכמציאות, והעמידה בעולם. ובדומה ללשון, תפילות אבות תקנום, שהכוונה, שהם אלו שייסדו והעמידו בעולם את סדר התפילות. ולכאורה, גם הגירסא המקובלת תכנת באות כ', מכוונת לאותו

מו"ר הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל ביאר את השימוש בא"ב בסדר הפוך במוסף של שבת, בדרך הפשט. סידור מילים על סדר א"ב הוא ייפוי לדברים הנאמרים והוא מתאים לשירה, וכך הוא רווח בכתבי הקודש. בברכת יוצר, בסמוך לתיאור על שירת המלאכים, יש שבח המסודר ע"פ א"ב, א-ל ברוך גדול דעה. עצם סידור השבח כך, נותן למילים צורה של שיר, שהרי

אמרו חכמים במשנה, רבי אלעזר בן עזריה אומר, אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר. וחכמים אומרים, בחבר עיר ושלא בחבר עיר. רבי יהודה אומר משמו, כל מקום שיש שם חבר עיר – יחיד פטור מתפלת המוספין. הרי לנו שלוש דעות, לרבי אלעזר בן עזריה אין מתפללים מוסף כי אם בחבר עיר. לרבי יהודה משמו דראב"ע, אם יש במקום חבר עיר,

כתבו בעלי התוספות על התורה, וזהו שאנו אומרים במוסף של שבת, להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי, מה שלא נאמר בכל המוספין. משל למלך שאמר לעבדיו הכינו סעודה לבני, הכינו להם שני מיני מאכלים, לאחר שסעדו, ציווה המלך להכין לו סעודתו, אמרו לו עבדיו מה נכין לך? אמר להם ולבני מה הכינותם, אמרו לו כך וכך, אמר להם ולי כמו

הדיבורים על מוסף שבת, שהוא בבחינת תוספת לתמיד, מצטרפים לדברים שאמר מו"ר הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל, על מוספי השבת והמועדים, ואלו דבריו. בפרשת המוספים מצאנו שני לשונות. בחלק מן המוספים נאמר, על עולת התמיד, ובחלק אחר נאמר, מלבד עולת התמיד. וביאר הוא זצ"ל, שההבדל הוא, שהמוספים הקרבים על עולת התמיד, הם תוספת וריבוי לקרבן התמיד. ואילו המילים מלבד עולת

טרם ניגש אל לימוד תפילת מוסף של שבת, מן הראוי לעסוק בקרבן מוסף עצמו. וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים, ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן, ונסכו. עולת שבת בשבתו, על עולת התמיד ונסכה. זה בניגוד לכל המועדים כולם, שמקריבים בהם פרים, אילים וכבשים, ועוד שעיר לחטאת. מה שאין מקריבים חטאת בשבת, כתב על זה הרמב"ן, אין במוספי השבת

הזכרנו את נוסח הרמב"ם בברכת קדושת היום, והנחילנו באהבה וברצון שבתות קדשך וינוחו בם כל ישראל אוהבי שמך. לא כבנוסח שלנו, ישראל מקדשי שמך. נוסח הרמב"ם מופיע גם בכמה ספרי מנהגים קדמונים. ובספר המנהגים כתב: ורגילין לסיים וישמחו בך ישראל אוהבי שמך וכן ברוב סידורים, ותימה גדולה הוא, שהרי אינו ממין החתימה, ומצאתי בסידור ישן, וגם שמעתי מבקיאים, שיש לומר

בעקבות דברינו על השינוי בנוסח תפילות השבת, במעריב, שחרית ומנחה, באמירת הבקשה וינוחו בה, בו, בם, והפתרון שהציע בעל התניא בסידורו, לומר, והנחילנו ה' אלוקינו באהבה וברצון שבתות קדשך, וינוחו בם ישראל מקדשי שמך, פנו אלי כמה קוראים והזכירו את דברי מו"ר הגאון רבי משה שפירא זצ"ל בסוגיה זו. הוא מיאן לקבל את השינוי של בעל התניא, והמשיך לומר בלשון