עד כה עסקנו בגישה המפרשת את המילים – מנוחת אמת ואמונה, כתיאור לשלימות הנפש של ישראל הנחים במנוחת השבת, ומגיעים בזה לידיעת האמת ולשלימות האמונה, או למעלה פנימית של אמת ואמונה. דברינו אלה מיוסדים על מפרשי הסידור, מרבותינו הראשונים, שכך פירשו. מפרשים אחרים סמכו את מילות התפילה האלה, לפסוק מנבואת ישעיהו, ונתתי פעולתם באמת, ועל הפסוק, וארשתיך לי באמונה. לכאורה,

מנוחת אמת ואמונה. כתב בספר התמיד, כי בה יתעוררו לדעת אמת מעניין חידוש העולם, ויקנו האמונה הטובה. לדבריו, האמת שבה מדברים היא ידיעת האדם את האמת הגדולה, של חידוש העולם, ואמונה היא האמונה הטובה והראויה. הדברים מכוונים לפי מה שכתבו הראשונים שעיקר השבת הוא העדות בחידוש העולם. הרמב"ם כתב, השרשת ההשקפה רבת הערך מאד לדורות, והיא הדעה בחידוש העולם. גם

נחלקו תנאים בסדר הבדלה בתפילה במוצ"ש. הבדלה בחונן הדעת; רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה; רבי אליעזר אומר: בהודאה. ונפסקה הלכה כדעה הראשונה, ומבדילים בחונן הדעת. בגמ' נתנו על כך שני טעמים. האחד, מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה. והשני, מתוך שהיא חול לפיכך קבעוה בברכת חול. למעשה, בנוסח הקבוע בידינו, פותחת הבדלה בעניין הדעת, אתה חוננתנו למדע

בכמה נוסחאות ישנות לתפילת מנחה של שבת, מצאנו כתוב כך: אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, ולמשה עבדך מסיני אמרת: פני ילכו והניחותי לך. ואע"פ שאין נוסח זה מקובל כיום, מ"מ הבאתיו לכאן משום שיש ללמוד ממנו דברים גדולים. הרי הנושא כאן הוא יום השבת ומנוחתו, ועליו אמרנו, יעקב ובניו ינוחו בו, ביום השבת. ומה עניין מנוחה זו

מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. הרבה יש להרחיב ולהאריך במשמעות השבחים האלה, ובעומקו של כל אחד מהם, אמנם תחילה נציע פירוש פשוט לכל הקטע כולו, וננסה לראות מהי המשמעות הכוללת של המבנה שיצרו כאן רבותינו מתקני התפילה. מנוחת אהבה ונדבה. תחילתה של השבת היא בשפע של אהבה משמים, הניתן

אמרו חז"ל במדרשם, יעקב שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר, ויחן את פני העיר, נכנס עם דמדומי חמה, וקבע תחומין מבעוד יום. ויש להתבונן מהו עניין השביתה של אדם בשבת, שמגדירה את תחום השבת שלו, שזו תהיה שמירת השבת של יעקב. האם לא היה מקום לדבר על מניעה ממלאכה, או על שאר דיני כבוד ועונג? ונראה לעיין מעט בגדר איסור יציאה

הבאנו למעלה את דברי הגמ' על הפסוק, עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי, מצוותי, חוקותי ותורותי. ודרשו חז"ל, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר – תורותי, אחת תושב"כ ואחת תושבע"פ. בפשטות דרשו את המילה תורותי, שהיא בלשון רבים, וחפשו עניין שהוא דרבנן ומתאים להיכלל בתושבע"פ. ועדיין יש קושי, שכמה מצוות ואיסורים דרבנן יש, ומדוע נקטו דווקא עירוב תבשילין.

בעניין פורים שחל בשבת, הביאו בירושלמי את הפסוק, לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ודרשו, את ששמחתו תלויה בבי"ד, יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. יש שכתבו שזמנו של פורים נקבע לפי קידוש החודש, שתלוי בבי"ד, ושבת היא קביעא וקיימא, וקדושתה משמים. אמנם אם כן הוא, יהיה הדין שכל יום טוב שחל להיות בשבת, סעודתו תדחה ליום א', ולפחות לא תתקיים

אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו. למעלה הבאנו את דברי רבי דוד אבודרהם, שביאר, ששמחת האבות היא בכך שהבנים שומרים ונחים בשבת. והוספנו לבאר ששמירת השבת שייכת רק ממתי שישראל עומדים כנושאי התפקיד לגלות ולפרסם את שם ה' בעולם. ולכן לא נאמרה שמירת שבת אצל אברהם ויצחק, אלא אצל יעקב ובניו. אמנם רש"י בספר הפרדס כתב, ששמחת אברהם

אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו. כתב רבי דוד אבודרהם, כלומר אברהם ויצחק ישמחו כשיעקב ובניו ינוחו בשבת ושומרין אותו. מנוחת השבת שייכת ליעקב ולבניו, ולא לאברהם ויצחק, ולכן לא נזכרה מנוחת השבת כי אם על יעקב ובניו. אמנם הם זכו לקדושת השבת בזכותם של אברהם ויצחק, ויש לאבות שמחה במנוחת הבנים. יש מן הראשונים שהזכירו בביאור המילים

למעלה הבאנו את דברי הזוהר, מהו שבת? שמא דקודשא בריך הוא. והשתדלנו לבאר מעט את הדברים, ונראה שכדאי להרחיב יותר, ולהשתדל לקבל בעניין ציור והבנה. הקב"ה ברא את עולמו כשהוא מוטל בין הטוב ובין הרע, בין השלימות לבין החיסרון. הדבר הזה הוא מהותי במציאות, ותכלית הבריאה תלויה בו. העולם נברא כדי שהאדם, שהוא נקודת המרכז של כל הנברא, יהיה זה

כתוב בספר הפרדס המיוחס לרש"י, ואלו דבריו בקיצור: ואלו שלושה האדונים והמלכים, הקב"ה וישראל והשבת, חוזרין שלושתם ומעידין זה על זה. הקב"ה וישראל מעידין על השבת שנבחר מכל הימים לנוח בו, והוא מיוחד בין שאר הימים. ישראל ושבת מעידין על הקב"ה שהוא אחד, והכל נעשה בדברו, והוא המקדש את ישראל ואת השבת. וכמו כן, הקב"ה והשבת מעידין על ישראל, שהם

אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, תפארת גדולה ועטרת ישועה, יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. מתקני התפילה הזאת, פתחוה בדיבורים על ייחוד ה', ותפסו לשון המופיע בדברי הנבואה על עולם הבא, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ונראים הדברים שהמכוון כאן היא לאותה בחינה שהשבת היא מעין עולם הבא. ועדיין הדברים צריכים הרחבת ביאור, וראוי

אתה אחד, ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, תפארת גדולה ועטרת ישועה, יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. כך פותחת ברכת השבת במנחה. לפני שניגע בעומק הדברים הגדולים הללו, נכון לנסות לבחון את המילים בפשוטן ובמשמעותן. השבח הזה, מדבר על מתנת השבת שקבלו ישראל, שהיא יום מנוחה וקדושה. מחברי התפילה עטו למעלה זו של השבת, יום מנוחה וקדושה, הגדרות

דברי הגר"א שהבאנו בעניין עונג שבת שצריך להיות לכבוד שבת, ולא להנאת עצמו. והוסיף שם לפרש את תוכחת הנביא, שבטלו הכוונה לענג השבת לשם שבת דוקא, והוא לשם נשמה יתירה, שעליה דרשו חז״ל וינפש, וי אבדה נפש. על זה אמר כאן חדשיכם ומועדיכם רוצה לומר מה שאתם מענגים לשם עצמכם שנאה נפשי, היינו נפשי היתירה. וכתבנו שדברי הגר"א מכבידים עלינו מאד את קיום

כתב הגר"א: מצוה לענג את השבת במאכל ומשתה ולכבדו בכסות נקיה, ושיהיה כוונתו לשם שבת ולא להנאת עצמו, על זה אמר וקראת לשבת עונג, לשבת דייקא, וכן אמר, וכל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, וכן סדרו לנו בתפלה, מענגיה לעולם כבוד ינחלו, מענגיה דייקא, היינו הנשמה היתירה שזוכין

הזכרנו את דברי הראשונים שפירשו את המילים 'טועמיה חיים זכו' על טעימת תבשילי השבת בע"ש. ומפורש באר"י, שהכוונה לטעימה כדי לשפר את התבשיל, משום כבוד שבת. אמנם יש שרואים עניין לאכול ביום ו' ממאכלי השבת, לא בעבור שיפור המאכלים לשבת, אלא כדי לטעום לפני השבת מטעם השבת. ובפשטות למנהג זה אין טעם, שהרי איזו משמעות יש לאכילה ממאכלי השבת קודם

תכנת שבת רצית קרבנותיה. כך הוא הנוסח ברוב הסידורים, חדשים גם ישנים. ויש בקדמונים שגרסו, תקנת שבת, וסמכו את הנוסח על הפסוק, איזן וחיקר, תיקן משלים הרבה. ומשמעותו, ייסד. הקב"ה ייסד את השבת כרעיון וכמציאות, והעמידה בעולם. ובדומה ללשון, תפילות אבות תקנום, שהכוונה, שהם אלו שייסדו והעמידו בעולם את סדר התפילות. ולכאורה, גם הגירסא המקובלת תכנת באות כ', מכוונת לאותו