נאמר בזוהר, בכל שיתא יומי דשבתא כד מטא שעתא דצלותא דמנחה, דינא תקיפא שלטא וכל דינין מתערין, אבל ביומא דשבתא כד מטא עידן דצלותא דמנחה, רעוא דרעוין אשתכח, ועתיקא קדישא גליא רצון דיליה, וכל דינין מתכפיין, ומשתכח רעותא וחידו בכלא. ובהאי רצון אסתלק משה נביאה מהימנא קדישא מעלמא, בגין למנדע דלא בדינא אסתלק, וההיא שעתא ברצון דעתיקא קדישא נפק נשמתיה

כתוב הטור, סדר מנחה, אומר פסוק – ואני תפלתי לך ה' עת רצון, על פי המדרש, ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, וכתיב בתריה, ואני תפלתי לך ה' עת רצון, וגו', אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע, אע"פ ששתינו, ואני תפלתי לך ה'. ויותר התבארו הדברים במשנ"ב, ואני תפילתי, הוא ע"פ המדרש, שאמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע, אין אומה זו

בס"ד קדושת השבת למטה ולמעלה בספר נתיב בינה, לרבי יששכר יעקבסון, האיר הארה מעניינת. נוסחאות תפילות השבת מתחילות במילים – אתה קדשת את יום השביעי לשמך. ומסיימות במילים – ועל מנוחתם יקדישו את שמך. לדבריו, דרך הפייטנים לסיים פיוט מעין פתיחתו, ולכן סיימו את תפילות השבת מעין פתיחתן. יש לפקפק בדבריו מכמה טעמים. לא ברור שיש להתייחס לכל תפילות השבת

בספר נתיב בינה, לרבי יששכר יעקבסון, על התפילה, יש הערה על נוסח מנחה של שבת. במעריב, שחרית ומוסף, סמכו את הברכה על פסוקים. ואילו במנחה אין פסוקים. ואין ספק שזו הערה גדולה. ונראה, על פי הנאמר, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא, עין לא ראתה אלוקים זולתך, יעשה למחכה לו. ועומק הדבר שהתורה, שהיא מקור

ועל מנוחתם יקדישו את שמך. ביארנו למעלה את הדברים, כפי הנראה בדרך הפשט. ישראל יכירו וידעו שמקור השפע והברכה המגיעים אליהם, הוא ה', בייחודו ובקדושתו. אמנם בשם האר"י כתבו, שזהו המקום לכוון למסור נפש, ולהיות מוכן למות על קידוש שמו ית'. ואם כי דברי האר"י נכנסים כראוי למילות התפילה, מבקשים אנו להבין כיצד, מצד תוכן הדברים, מתאימה מסירות נפש למנוחת

יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם. רבנו האר"י הפליג מאד בביאור דיבורים אלה על פי הסוד. כמובן, אין עסקנו כאן לפתוח את סודות התורה, אפילו במעט שאנו שייכים אליהם, ובכל זאת, רצינו להציג מעט מן הדברים, לפי שבסודות אלו נכללים יסודות גדולים ונפלאים בדרכי התורה בכלל. ואלו דברי האר"י: הנה ישראל בצאתם ממצרים אמרו, היש הוי"ה בקרבנו אם אין.

יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, ועל מנוחתם יקדישו את שמך. צירוף הדברים, בין פתיחת הבקשה הזו, יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, לבין סיומה, ועל מנוחתם יקדישו את שמך, צריך ביאור. וכתבו בשם האר"י, שבאמירה זו יכוון האדם למסור נפשו על קידוש השם, והדברים מצטרפים למבנה שבונה האר"י לפי דרכו, אבל אנחנו צריכים להתבונן ולהבין את דברי

העתקנו למעלה דברים שכתבו בשם הגר"א: ואילו יעדר ח"ו אפילו רגע אחד, שלא יהיה ח"ו מי שיכיר כבודו וגדלו, היה נשאר העוה"ז כלא היה. אך מעולם אין ריק מזה ח"ו, כי אין לך דור ודור שלא יהיו יראי ד' שהם דבקים תמיד ביראת הרוממות ואהבתו בלי הפסק זה או זה, שאין רגע שיהיה נפסק ח"ו דבקות ד' מישראל, ובזה נתקיים

יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם. הזכרנו למעלה את דברי רבי דוד אבודרהם, שביאר מילות אלו כך: יכירו וידעו בניך, שמצוה זו של שבת, אינה כשאר מצוות. שהרי כשאמרת – לא יהיה לך אלוהים אחרים, לא תשא, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא צויתם למען יעשו כמוך, אבל מנוחת שבת היא למען יעשו כמוך, שנא' ושמרו בני ישראל

עד כה עסקנו בגישה המפרשת את המילים – מנוחת אמת ואמונה, כתיאור לשלימות הנפש של ישראל הנחים במנוחת השבת, ומגיעים בזה לידיעת האמת ולשלימות האמונה, או למעלה פנימית של אמת ואמונה. דברינו אלה מיוסדים על מפרשי הסידור, מרבותינו הראשונים, שכך פירשו. מפרשים אחרים סמכו את מילות התפילה האלה, לפסוק מנבואת ישעיהו, ונתתי פעולתם באמת, ועל הפסוק, וארשתיך לי באמונה. לכאורה,

מנוחת אמת ואמונה. כתב בספר התמיד, כי בה יתעוררו לדעת אמת מעניין חידוש העולם, ויקנו האמונה הטובה. לדבריו, האמת שבה מדברים היא ידיעת האדם את האמת הגדולה, של חידוש העולם, ואמונה היא האמונה הטובה והראויה. הדברים מכוונים לפי מה שכתבו הראשונים שעיקר השבת הוא העדות בחידוש העולם. הרמב"ם כתב, השרשת ההשקפה רבת הערך מאד לדורות, והיא הדעה בחידוש העולם. גם

נחלקו תנאים בסדר הבדלה בתפילה במוצ"ש. הבדלה בחונן הדעת; רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה; רבי אליעזר אומר: בהודאה. ונפסקה הלכה כדעה הראשונה, ומבדילים בחונן הדעת. בגמ' נתנו על כך שני טעמים. האחד, מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה. והשני, מתוך שהיא חול לפיכך קבעוה בברכת חול. למעשה, בנוסח הקבוע בידינו, פותחת הבדלה בעניין הדעת, אתה חוננתנו למדע

בכמה נוסחאות ישנות לתפילת מנחה של שבת, מצאנו כתוב כך: אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו, ולמשה עבדך מסיני אמרת: פני ילכו והניחותי לך. ואע"פ שאין נוסח זה מקובל כיום, מ"מ הבאתיו לכאן משום שיש ללמוד ממנו דברים גדולים. הרי הנושא כאן הוא יום השבת ומנוחתו, ועליו אמרנו, יעקב ובניו ינוחו בו, ביום השבת. ומה עניין מנוחה זו

מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. הרבה יש להרחיב ולהאריך במשמעות השבחים האלה, ובעומקו של כל אחד מהם, אמנם תחילה נציע פירוש פשוט לכל הקטע כולו, וננסה לראות מהי המשמעות הכוללת של המבנה שיצרו כאן רבותינו מתקני התפילה. מנוחת אהבה ונדבה. תחילתה של השבת היא בשפע של אהבה משמים, הניתן

אמרו חז"ל במדרשם, יעקב שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר, ויחן את פני העיר, נכנס עם דמדומי חמה, וקבע תחומין מבעוד יום. ויש להתבונן מהו עניין השביתה של אדם בשבת, שמגדירה את תחום השבת שלו, שזו תהיה שמירת השבת של יעקב. האם לא היה מקום לדבר על מניעה ממלאכה, או על שאר דיני כבוד ועונג? ונראה לעיין מעט בגדר איסור יציאה

הבאנו למעלה את דברי הגמ' על הפסוק, עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי, מצוותי, חוקותי ותורותי. ודרשו חז"ל, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר – תורותי, אחת תושב"כ ואחת תושבע"פ. בפשטות דרשו את המילה תורותי, שהיא בלשון רבים, וחפשו עניין שהוא דרבנן ומתאים להיכלל בתושבע"פ. ועדיין יש קושי, שכמה מצוות ואיסורים דרבנן יש, ומדוע נקטו דווקא עירוב תבשילין.

בעניין פורים שחל בשבת, הביאו בירושלמי את הפסוק, לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ודרשו, את ששמחתו תלויה בבי"ד, יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. יש שכתבו שזמנו של פורים נקבע לפי קידוש החודש, שתלוי בבי"ד, ושבת היא קביעא וקיימא, וקדושתה משמים. אמנם אם כן הוא, יהיה הדין שכל יום טוב שחל להיות בשבת, סעודתו תדחה ליום א', ולפחות לא תתקיים

אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו. למעלה הבאנו את דברי רבי דוד אבודרהם, שביאר, ששמחת האבות היא בכך שהבנים שומרים ונחים בשבת. והוספנו לבאר ששמירת השבת שייכת רק ממתי שישראל עומדים כנושאי התפקיד לגלות ולפרסם את שם ה' בעולם. ולכן לא נאמרה שמירת שבת אצל אברהם ויצחק, אלא אצל יעקב ובניו. אמנם רש"י בספר הפרדס כתב, ששמחת אברהם