בעקבות דברינו על השינוי בנוסח תפילות השבת, במעריב, שחרית ומנחה, באמירת הבקשה וינוחו בה, בו, בם, והפתרון שהציע בעל התניא בסידורו, לומר, והנחילנו ה' אלוקינו באהבה וברצון שבתות קדשך, וינוחו בם ישראל מקדשי שמך, פנו אלי כמה קוראים והזכירו את דברי מו"ר הגאון רבי משה שפירא זצ"ל בסוגיה זו. הוא מיאן לקבל את השינוי של בעל התניא, והמשיך לומר בלשון

אעתיק כאן חלק ממכתב שקבלתי מידידי היקר מאד, הג"ר דוד אהרן סופר שליט"א. בענין נוסח התפילה בשבת העמיד כת"ר ב' נוסחאות אחת מול השניה, נוסח אשכנז: והנחילנו ה"א באהבה וברצון שבת קדשך וינוחו בה כל ישראל מקדשי שמך, מול נוסח הרמב"ם: והנחילנו באהבה וברצון שבתות קדשך וינוחו בם כל ישראל אוהבי שמך. ומפרש כבודו את נ"א, שמתפללים אנו שינחיל לנו

אדם שאכל מיני מזונות ושתה יין, מברך ברכה אחת מעין שלוש, ומזכיר בה על המחיה ועל פרי הגפן. אם שכח אחד מהם, פשוט הדבר שהוא חייב לברך פעם נוספת, על מה שלא הזכיר, ואינו מזכיר בה את שהזכיר בפעם הקודמת. אבל אדם המתפלל ביו"ט שחל בשבת, ושכח להזכיר את אחד מהם, חייב להתפלל פעם נוספת ולהזכיר בה את שניהם. ואם

תקנת חז"ל היא, שאין לבשל מיו"ט לשבת בלא עירוב תבשילין. עירוב תבשילין הוא ייחוד תבשיל מעיו"ט לשבת, ומשעשה כן הותר לעשות ביו"ט את המלאכות הדרושות לכבוד שבת. ונחלקו בגמ' מהו טעמה של תקנה זו. לדעת שמואל, אמר קרא, זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו מאחר שבא להשכיחו. וברש"י, כשבא יו"ט בערב שבת קרוב שבת להשתכח מחמת יו"ט, שמרבה בסעודת היום

המנהג שהביא המג"א לשנות את נוסח תפילת שבת, בערבית, בשחרית ובמנחה, ולומר – וינוחו בה, וינוחו בו, וינוחו בם, הביא את הרב בעל התניא, לשנות גם את תחילת הבקשה, ולומר – הנחילנו ה' אלוקינו באהבה וברצון שבתות קדשך, וינוחו בם ישראל מקדשי שמך. הטעם הוא ברור, משום שקשה לומר והנחילנו באהבה וברצון שבת קדשך, בלשון יחיד, ואח"כ לומר וינוחו בם

כתב בעל מגן אברהם, מנהג לומר בליל שבת וינוחו בה, וביום וינוחו בו, ובמנחה וינוחו בם. וכך המנהג הרווח, אע"פ שבפשט קשה להולמו, שהרי השבת מופיעה בתורה בדרך כלל בלשון נקיבה, ולשון זכר מופיע בעיקר כשכתוב יום השבת, וממילא כאן אמור להיות רק לשון נקיבה. לשון רבים הוא בוודאי תמוה, ולכן יש מי שהביא את הנוסח, והנחילנו ה' אלוקינו באהבה

ראיתי מעירים על נוסח הבקשה הנאמרת בימי הקודש, קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך, מדוע כאן הקדימו מצוות לתורה. בכל מקום הסדר הוא תורה ואח"כ מצוות, ומדוע כאן הקדימו מצוות לתורה. כדי להבין את השינוי הזה, עלינו להרחיב מעט בכללות הדברים. נראה שהנוסח הזה של בקשות, הנאמר בתפילות שבת ומועדים, תחילת עניינו הוא לשבת. השבת מבטאת בעצם מהותה את הקדושה המופיעה

בכל תפילות שבתות וימים טובים, תקנו רבותינו, לפני חתימת הברכה על קדושת היום, בקשה נפלאה, או"א, רצה במנוחתנו, קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך ושמחנו בישועתך, וטהר ליבנו לעבדך באמת, והנחילנו ה' אלוקינו באהבה וברצון שבת קדשך, וברגלים, והנחילנו ה' אלוקינו בשמחה ובששון מועדי קדשך. ויש להעיר בעניין זה הערה גדולה. אמנם למדנו בירושלמי שבקשות שבטופס ברכות מותר להתפלל

הבאנו למעלה את דברי רבי דוד אבודרהם על שלוש תפילות השבת: יש שואלין, מה ראו חכמים לתקן בשבת שלש תפלות משונות זו מזו, אתה קדשת וישמח משה ואתה אחד, וביום טוב לא תקנו אלא אחת, אתה בחרתנו לערבית ולשחרית ולמנחה? ויש לומר, מפני ששבת נקראת כלה, והקב"ה נקרא חתן, תקנו אתה קדשת על שם הקדושין שנותן החתן לכלה, ואחר כך

השבת כביטוי של השכינה בעולמנו, שהבאנו למעלה מדברי המקובלים, מביאה אותנו להרחבת דברים חשובים בעניין הגדול הזה. אמרו במדרש, חד בשבתא, תרי, תלתא, ארבעתא, חמשא, ערובתא (ער"ש), שבתא לית לה בן זוג, אמרה שבת לפני הקב"ה, רבש"ע לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג, א"ל הקב"ה, כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם

כתב הרמב"ם, אין אבלות בשבת אלא בדברים שבצנעה, אבל דברים שבגלוי אינו נוהג בהן אבלות. המשמעות הפשוטה של דברים אלה, שמקורם ברור בגמרא, שהאבלות במלוא חומרתה חלה על האבל גם בשבת. עולמו הפנימי של האבל, שקוע באבלות גם בשבת. אלא שכבוד השבת תובע שלא ינהג האבל באבלות בפרהסיה, כדי שלא תפגע צורת השבת הכללית. אמנם מצאנו בירושלמי שדרשו את מניעת

ובשביעי רצית בו וקידשתו. למילים אלה יש פירוש אחר ע"פ בעלי הסוד. ננסה להציג את הדברים באופן שיושבי בית המדרש יוכלו להבינם, גם אם אין הם מיודעי חן. ידוע, שהקב"ה בעצמותו אינו נתפס בדעת האדם. כך נתבאר בהקדמת תיקוני זוהר, לית מחשבה תפיסא ביה כלל. וכך כתב הרמח"ל, הנה האדון היחיד יתברך שמו, לפי שלמותו, אי אפשר לכנות לו שום

ובשביעי רצית בו וקידשתו, חמדת ימים אותו קראת, זכר למעשה בראשית. בעוד שקדושת השבת מפורשת בתורה בכמה מקומות, עניין הרצון ביום השביעי צריך תלמוד. אם הכוונה לכך שהקב"ה חפץ בכך שנשמור את היום השביעי ונקיים את מצוותיו, נראה שאלו דברים שאין צורך לאומרם, שהרי בוודאי כל התורה כולו מייצגת את רצונו ית' ואת חפצו, ומה הטעם לומר זאת ביחס לשבת.

ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי, כולם ישבעו ויתענגו מטובך. את המילים ישמחו במלכותך פירשנו למעלה בשתי דרכים. האחת, שמדובר כאן על השמחה הנהוגה בשבת, שישראל שמחים בשבת במלכות ה' המתגלה בעולם, כמו ששר המשורר בשבת, כי שמחתני ה' בפעלך. והשניה, שלעתיד תתגלה מלכות ה' בעולם, וישראל ששמרו שבת כל ימות עולם, יזכו להנות ולשמוח בגילוי המלכות.

ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי ענג, עם מקדשי שביעי כלם ישבעו ויתענגו מטובך, ובשביעי רצית בו וקדשתו, חמדת ימים אותו קראת, זכר למעשה בראשית. הנוסח הזה נראה כמו יצירה אחת שלימה, וכך הוא מופיע בתפילת מוסף, אמנם בשחרית, בנוסח אשכנז, מופיע רק חלק ממנו. אין כוונתנו לדון במקורות הראשוניים של הפיוט, אלא להתבונן בו כפי שהוא נראה שלם, ולהבינו. הקשר

הבאנו למעלה את דברי הגר"א, על הפסוק, כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלוקיך נותן לך, ואלו דבריו: שלשה דברים נתן לישראל, מנוחה, נחלה, מתנה. וכן הוא בתפלת שבת, ולא נתתו לגויי הארצות, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים. וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים. דג' בריתות נתן הקב״ה לישראל, ברית התורה, וברית ע״ז, וברית מילה. ולכן

ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו. כליל תפארת בראשו נתת לו, ושני לוחות אבנים הוריד בידו, וכתוב בהם שמירת שבת. וכן כתוב בתורתך, ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש. משפטים אלה, הפותחים את ברכת קדושת היום בשחרית לשבת, מעוררים

ישמח משה במתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו, בעמדו לפניך על הר סיני, ושני לוחות הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת. אלו דיבורי שבח למשה רבנו, שזכה להיות עבד נאמן לד', ולהוריד את לוחות הברית, ובהם נמצאת, בין עשרת הדברות, מצוות השבת. בהשקפה ראשונה יש כאן פלא, שהרי הברכה הזו היא ברכה על קדושת