מו"ר הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל ביאר את השימוש בא"ב בסדר הפוך במוסף של שבת, בדרך הפשט. סידור מילים על סדר א"ב הוא ייפוי לדברים הנאמרים והוא מתאים לשירה, וכך הוא רווח בכתבי הקודש. בברכת יוצר, בסמוך לתיאור על שירת המלאכים, יש שבח המסודר ע"פ א"ב, א-ל ברוך גדול דעה. עצם סידור השבח כך, נותן למילים צורה של שיר, שהרי

אמרו חכמים במשנה, רבי אלעזר בן עזריה אומר, אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר. וחכמים אומרים, בחבר עיר ושלא בחבר עיר. רבי יהודה אומר משמו, כל מקום שיש שם חבר עיר – יחיד פטור מתפלת המוספין. הרי לנו שלוש דעות, לרבי אלעזר בן עזריה אין מתפללים מוסף כי אם בחבר עיר. לרבי יהודה משמו דראב"ע, אם יש במקום חבר עיר,

כתבו בעלי התוספות על התורה, וזהו שאנו אומרים במוסף של שבת, להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי, מה שלא נאמר בכל המוספין. משל למלך שאמר לעבדיו הכינו סעודה לבני, הכינו להם שני מיני מאכלים, לאחר שסעדו, ציווה המלך להכין לו סעודתו, אמרו לו עבדיו מה נכין לך? אמר להם ולבני מה הכינותם, אמרו לו כך וכך, אמר להם ולי כמו

הדיבורים על מוסף שבת, שהוא בבחינת תוספת לתמיד, מצטרפים לדברים שאמר מו"ר הגאון רבי לייב מינצברג זצ"ל, על מוספי השבת והמועדים, ואלו דבריו. בפרשת המוספים מצאנו שני לשונות. בחלק מן המוספים נאמר, על עולת התמיד, ובחלק אחר נאמר, מלבד עולת התמיד. וביאר הוא זצ"ל, שההבדל הוא, שהמוספים הקרבים על עולת התמיד, הם תוספת וריבוי לקרבן התמיד. ואילו המילים מלבד עולת

טרם ניגש אל לימוד תפילת מוסף של שבת, מן הראוי לעסוק בקרבן מוסף עצמו. וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים, ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן, ונסכו. עולת שבת בשבתו, על עולת התמיד ונסכה. זה בניגוד לכל המועדים כולם, שמקריבים בהם פרים, אילים וכבשים, ועוד שעיר לחטאת. מה שאין מקריבים חטאת בשבת, כתב על זה הרמב"ן, אין במוספי השבת

הזכרנו את נוסח הרמב"ם בברכת קדושת היום, והנחילנו באהבה וברצון שבתות קדשך וינוחו בם כל ישראל אוהבי שמך. לא כבנוסח שלנו, ישראל מקדשי שמך. נוסח הרמב"ם מופיע גם בכמה ספרי מנהגים קדמונים. ובספר המנהגים כתב: ורגילין לסיים וישמחו בך ישראל אוהבי שמך וכן ברוב סידורים, ותימה גדולה הוא, שהרי אינו ממין החתימה, ומצאתי בסידור ישן, וגם שמעתי מבקיאים, שיש לומר

בעקבות דברינו על השינוי בנוסח תפילות השבת, במעריב, שחרית ומנחה, באמירת הבקשה וינוחו בה, בו, בם, והפתרון שהציע בעל התניא בסידורו, לומר, והנחילנו ה' אלוקינו באהבה וברצון שבתות קדשך, וינוחו בם ישראל מקדשי שמך, פנו אלי כמה קוראים והזכירו את דברי מו"ר הגאון רבי משה שפירא זצ"ל בסוגיה זו. הוא מיאן לקבל את השינוי של בעל התניא, והמשיך לומר בלשון

אעתיק כאן חלק ממכתב שקבלתי מידידי היקר מאד, הג"ר דוד אהרן סופר שליט"א. בענין נוסח התפילה בשבת העמיד כת"ר ב' נוסחאות אחת מול השניה, נוסח אשכנז: והנחילנו ה"א באהבה וברצון שבת קדשך וינוחו בה כל ישראל מקדשי שמך, מול נוסח הרמב"ם: והנחילנו באהבה וברצון שבתות קדשך וינוחו בם כל ישראל אוהבי שמך. ומפרש כבודו את נ"א, שמתפללים אנו שינחיל לנו

אדם שאכל מיני מזונות ושתה יין, מברך ברכה אחת מעין שלוש, ומזכיר בה על המחיה ועל פרי הגפן. אם שכח אחד מהם, פשוט הדבר שהוא חייב לברך פעם נוספת, על מה שלא הזכיר, ואינו מזכיר בה את שהזכיר בפעם הקודמת. אבל אדם המתפלל ביו"ט שחל בשבת, ושכח להזכיר את אחד מהם, חייב להתפלל פעם נוספת ולהזכיר בה את שניהם. ואם

תקנת חז"ל היא, שאין לבשל מיו"ט לשבת בלא עירוב תבשילין. עירוב תבשילין הוא ייחוד תבשיל מעיו"ט לשבת, ומשעשה כן הותר לעשות ביו"ט את המלאכות הדרושות לכבוד שבת. ונחלקו בגמ' מהו טעמה של תקנה זו. לדעת שמואל, אמר קרא, זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו מאחר שבא להשכיחו. וברש"י, כשבא יו"ט בערב שבת קרוב שבת להשתכח מחמת יו"ט, שמרבה בסעודת היום

המנהג שהביא המג"א לשנות את נוסח תפילת שבת, בערבית, בשחרית ובמנחה, ולומר – וינוחו בה, וינוחו בו, וינוחו בם, הביא את הרב בעל התניא, לשנות גם את תחילת הבקשה, ולומר – הנחילנו ה' אלוקינו באהבה וברצון שבתות קדשך, וינוחו בם ישראל מקדשי שמך. הטעם הוא ברור, משום שקשה לומר והנחילנו באהבה וברצון שבת קדשך, בלשון יחיד, ואח"כ לומר וינוחו בם

כתב בעל מגן אברהם, מנהג לומר בליל שבת וינוחו בה, וביום וינוחו בו, ובמנחה וינוחו בם. וכך המנהג הרווח, אע"פ שבפשט קשה להולמו, שהרי השבת מופיעה בתורה בדרך כלל בלשון נקיבה, ולשון זכר מופיע בעיקר כשכתוב יום השבת, וממילא כאן אמור להיות רק לשון נקיבה. לשון רבים הוא בוודאי תמוה, ולכן יש מי שהביא את הנוסח, והנחילנו ה' אלוקינו באהבה

ראיתי מעירים על נוסח הבקשה הנאמרת בימי הקודש, קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך, מדוע כאן הקדימו מצוות לתורה. בכל מקום הסדר הוא תורה ואח"כ מצוות, ומדוע כאן הקדימו מצוות לתורה. כדי להבין את השינוי הזה, עלינו להרחיב מעט בכללות הדברים. נראה שהנוסח הזה של בקשות, הנאמר בתפילות שבת ומועדים, תחילת עניינו הוא לשבת. השבת מבטאת בעצם מהותה את הקדושה המופיעה

בכל תפילות שבתות וימים טובים, תקנו רבותינו, לפני חתימת הברכה על קדושת היום, בקשה נפלאה, או"א, רצה במנוחתנו, קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך ושמחנו בישועתך, וטהר ליבנו לעבדך באמת, והנחילנו ה' אלוקינו באהבה וברצון שבת קדשך, וברגלים, והנחילנו ה' אלוקינו בשמחה ובששון מועדי קדשך. ויש להעיר בעניין זה הערה גדולה. אמנם למדנו בירושלמי שבקשות שבטופס ברכות מותר להתפלל

הבאנו למעלה את דברי רבי דוד אבודרהם על שלוש תפילות השבת: יש שואלין, מה ראו חכמים לתקן בשבת שלש תפלות משונות זו מזו, אתה קדשת וישמח משה ואתה אחד, וביום טוב לא תקנו אלא אחת, אתה בחרתנו לערבית ולשחרית ולמנחה? ויש לומר, מפני ששבת נקראת כלה, והקב"ה נקרא חתן, תקנו אתה קדשת על שם הקדושין שנותן החתן לכלה, ואחר כך

השבת כביטוי של השכינה בעולמנו, שהבאנו למעלה מדברי המקובלים, מביאה אותנו להרחבת דברים חשובים בעניין הגדול הזה. אמרו במדרש, חד בשבתא, תרי, תלתא, ארבעתא, חמשא, ערובתא (ער"ש), שבתא לית לה בן זוג, אמרה שבת לפני הקב"ה, רבש"ע לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג, א"ל הקב"ה, כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני, אמר להם

כתב הרמב"ם, אין אבלות בשבת אלא בדברים שבצנעה, אבל דברים שבגלוי אינו נוהג בהן אבלות. המשמעות הפשוטה של דברים אלה, שמקורם ברור בגמרא, שהאבלות במלוא חומרתה חלה על האבל גם בשבת. עולמו הפנימי של האבל, שקוע באבלות גם בשבת. אלא שכבוד השבת תובע שלא ינהג האבל באבלות בפרהסיה, כדי שלא תפגע צורת השבת הכללית. אמנם מצאנו בירושלמי שדרשו את מניעת

ובשביעי רצית בו וקידשתו. למילים אלה יש פירוש אחר ע"פ בעלי הסוד. ננסה להציג את הדברים באופן שיושבי בית המדרש יוכלו להבינם, גם אם אין הם מיודעי חן. ידוע, שהקב"ה בעצמותו אינו נתפס בדעת האדם. כך נתבאר בהקדמת תיקוני זוהר, לית מחשבה תפיסא ביה כלל. וכך כתב הרמח"ל, הנה האדון היחיד יתברך שמו, לפי שלמותו, אי אפשר לכנות לו שום